אנחנו לא צריכים לחכות להודעת דובר צה"ל או לאישור של ראש הממשלה, גם לא להדלפות של גורמים בכירים בקבינט או במטכ"ל - ברור לכולם ששיא המלחמה בדרום כבר נמצא מאחורינו. סיום המלחמה ומעבר למציאות ביטחונית אחרת מעלה לסדר היום את "היום שאחרי" – אותו מושג שכל כך מנסים להתחמק מלדבר עליו, אבל עוד מעט הוא כבר כאן.
נתחיל עם המובן מאליו – מבין יותר ממאתיים אלף איש שפונו מבתיהם, יש כמה אלפים, ואולי אף יותר, שבכלל לא בטוח שיחזרו למקום שהם קראו לו "בית" עד 7 באוקטובר. הם יחזרו רק בתנאי אחד – כשהם ירגישו בטוחים, כשהם יאמינו שהחורבן בעוטף עזה הוא לא תסריט ריאלי עבור היישובים והמשפחות שלהם. בממשלה יודעים את זה, בצה"ל יודעים את זה, ובכל מקום שמתקבלות בו החלטות יודעים את זה. אז רגע לפני הסוף, כאשר אין עדיין תוכנית פומבית מלבד "ניצחון מוחלט", כאשר ברור שלא רק שחיזבאללה אלא גם חמאס יהיו ויפעלו, אפילו בקטנה, בסמוך לגבולות ישראל, עולה ההצעה להקמת רצועת ביטחון, או בעצם שתיים: החזקת שטחים ברצועת עזה ובדרום לבנון על ידי הצבא. בנוסף, ישנם עוד כמה אופטימיים שמקווים שבעזרת לחץ בין-לאומי נוכל לפתור את הסיפור בגבול הצפון, וחיזבאללה ייסוג לקו שאחרי נהר הליטני.
השנה היא 2024, ואנחנו עדיין מתעסקים עם רעיונות שניסינו אותם עשרים, שלושים וארבעים שנה אחורה, ולא בהצלחה רבה. נתחיל עם התקוות להסכמה בין-לאומית שתגרום לחיזבאללה ו"כוח רדואן" שלו להתקפל ולעלות צפונה. זוכרים את החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם? כך הסתיימה מלחמת לבנון השנייה, עם החלטה שכוח או"ם ייפרס מדרום לליטני ויוודא שכוחות חמושים של חיזבאללה לא יסתובבו באזור. החלטה נפלאה, שהבעיה היחידה איתה היא שבתוך חודשיים הארגון השיעי הפר אותה ברגל גסה, ואף אחד לא נקף אצבע. להאמין שהפעם זה יהיה אחרת? נו, באמת.
לגבי רצועת הביטחון, זה כבר משהו שלכאורה נראה הגיוני – אם הצבא שלנו נמצא בשטח האויב, מן הסתם לא יצליחו לתקוף משם את היישובים. אז האמת היא שלא. כמעט 18 שנים החזקנו בדרום לבנון רצועת ביטחון, ודי מהר כולם הבינו שהחיילים שלנו שומרים בעיקר על עצמם. מלבד המחיר ששילמנו בחיי אדם, שוב ושוב התברר שאין מוצב שמסוגל למנוע ירי על יישובי הצפון. למדתי את זה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בזמן שאני הייתי בביירות והארגונים הפלסטיניים ירו על קריית שמונה. מאז, כמובן, הטווחים רק הלכו וגדלו, כך שאין רצועה מספיק גדולה כדי למנוע ירי כזה – לא בלבנון, ובטח שלא בעזה. הקמה של רצועות ביטחון תבטיח כמה דברים שלא היינו רוצים לראות: תירוץ לארגוני טרור לפעול נגדנו, פגיעה בחיילי צה"ל ומלחמת התשה שתתקיים ללא גיבוי בין-לאומי.
אז מה כן צריך לעשות? להגן על הגבול. מוזר ששכחנו את זה, אבל כדי להגן על שטח צריך שיהיו בו כוחות, חיילים אמיתיים וכוח אש מיידי.
כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה ביקרתי במסגרת "תוכנית חיסכון" בחמ"ל התצפיתניות בגזרת כיסופים, ופגשתי את סמלת מאיה כהן. היא ניסחה במשפט פשוט את תפיסת הביטחון של ישראל: "עזה זו גזרה שאין בה חיילים ועמדות שמירה בנוסף לתצפיתניות". כלומר, הכוח האנושי פינה את מקומו לטובת מצלמות וטכנולוגיה. זה קרה בגלל שני דברים: הרצון לחסוך בכוח אדם, והחשש להציב בגבולות חיילים שיהוו מטרה לטרור. כולנו ראינו מה קרה לתפיסה הזו ביום פקודה. לכן, בלי רצועה, בלי הסתמכות על מצלמות, ובטח שבלי הבטחות בין-לאומיות, ישראל צריכה מודל חדש של שמירה על הגבול.
בפשטות – זה אומר עוד חיילים, ועוד נוכחות. תושבי הגבולות צריכים לראות חיילים, נשק וכוח אש, ולא רק מצלמות שביום פקודה אולי יפעלו ואולי לא. אם צריך, פלוגת גבעתי במרגליות, פלוגת גולני באביבים ופלוגת צנחנים בחניתה. עם כל הכבוד למצלמות ואמצעי תצפית, אנחנו חייבים לוחמים בשטח, וכדי שהלוחמים הללו יהיה אפקטיביים, אנחנו גם צריכים מדיניות חדשה: זוכרים את אותו אוהל אומלל שחיזבאללה הקים בהר דב בשטח ישראל? דברים כאלו כבר לא יכולים לקרות. גם לא התקרבות לגדר או לגבול. חיילי צה"ל צריכים לקבל הוראה ברורה: מי שמתקרב לגבול – דמו בראשו. לא צריך לחכות לאישור מח"ט, מפקד אוגדה, אלוף פיקוד או רמטכ"ל בשביל לירות. כשכל אלה יקרו בפועל, נוכל לדבר על ביטחון ועל חזרה ליישובים. בשביל זה לא צריך רצועת ביטחון, רק שינוי תפיסה.