מרוב הלהג באשר להסכם נוסף לשחרור חטופינו, ומרוב הדיבורים על פרטים שאינם ידועים לכתבים ולפרשנים, נשכח דבר אחד ומוטב שקבינט המלחמה יציב אותו ברמה עליונה: הנהגת חמאס צריכה להתחייב שתעזוב את רצועת עזה לפני כל הפוגה או במהלכה. כמו כן, מי מהאסירים הביטחוניים שישוחררו בתמורה לחטופינו אף הם לא יוכלו לחזור לגדה או לרצועה, אלא יצטרכו לעזוב. לאן? לאלג'יריה? לאיראן? לקטר? זו בחירתם.
יש לא מעט היבטים מורכבים להסדר לשחרור החטופים שמוביל להפוגה ארוכה או אפילו לסיום מדורג של הלחימה בעזה, אבל אוי לנו אם נשכח את מה שבכלל לא מדובר בו עכשיו, לא בכלי התקשורת ולא בשיח הפוליטי: אסור שסינוואר, אחיו ועוד אחדים ממרעיו יורשו להישאר בעזה! לא יעלה על הדעת שאסירים ביטחוניים שדם על ידיהם – ולא נזכיר עכשיו שמות – יורשו לחזור לבתיהם למצהלות קהלים משולהבים. ישראל צריכה להתעקש בנקודה הזו, לעניות דעתי, יותר מאשר בשאלה מי וכמה ישוחררו.
אשר על כן, הואיל ואיסמאעיל הנייה שנמצא בקהיר לא הוא האיש שיקבל החלטה על העסקה, אלא סינוואר בבונקר שלו, צריך להיות ברור לו שאין הסדר שמוליך במדורג לשביתת נשק שמאפשר לו להישאר ברצועה. לא לו ולא לחבר שותפיו הקרובים: אחיו, מוחמד סינוואר, הרמטכ"ל בפועל של חמאס מרוואן עיסא, מח"ט ח'אן יונס האני מסאלמה, ראש אגף המבצעים שלהם ראיד סעד וכמובן מוחמד דף - שבכלל לא ברור עד כמה הוא משפיע, אבל עדיין מהווה סמל שצריך להידחק החוצה.
מוטב למקד את המיקוח בנקודה הזו מאשר בסוגיות אחרות שמעסיקות את האולפנים. אין חשיבות גדולה יותר בהקשר של שחרור החטופים מאשר לגרום לזה שסינוואר ושות' וחבריהם, שייצאו מבתי הכלא, יקבלו אשרות לצאת מכאן. הליכה אל עסקת חטופים, וכמובן בנדיבות, מחייבת גם התעקשות על הדבר הנכון: גם סינוואר וגם האסירים הביטחוניים – החוצה!