הנשיא לשעבר דונלד טראמפ אמר ביום ראשון האחרון שאם הוא היה מדבר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו על המלחמה בעזה, הוא היה אומר לו: "אתה צריך לסיים את זה ומהר, ולחזור לעולם של שלום. אנחנו צריכים שלום בעולם". בריאיון לפוקס ניוז טראמפ אפילו הוסיף: "אני עשיתי את הסכמי אברהם. מתערב איתך שהייתי מצליח להכניס לשם גם את איראן! זו הצהרה גדולה אבל הייתי מכניס".
אלו אמירות שיכולות להישמע תמוהות לאוזניים ישראליות. הסכמי שלום עם איראן? לחץ על נתניהו לסיים? אבל האמת היא שזה לא מפתיע בכלל - זהו טראמפ. אולי כבר שכחנו, אבל כזה הוא היה תמיד.
מאז שעזב את תפקידו, טראמפ סיפק שלל אמירות לגבי ישראל והמזרח התיכון - מהעלבת שר הביטחון ועד זלזול במוכנות של ישראל למלחמה. למעשה, טראמפ מעולם לא הפסיק לדבר ולהתייחס לישראל, פשוט עד שהסיכוי שלו לחזור לבית הלבן הפך לריאלי והוא אף החל להוביל בסקרים, לא יוחסה לזה יותר מדי תשומת לב.
אז מה כבר הספקנו לשכוח? שטראמפ עושה מה שטוב לטראמפ. נכון, יש לו תורמים אוהבי ישראל לצד קהל של תומכים ומצביעים אוונגליסטים שהוא צריך להתחשב בהם. עם זאת, בניגוד לנשיאים אחרים - קשה לחזות מראש מה הוא יעשה ומה תהיה עמדתו, וזה סיכון.
כשהלחץ מגיע מימין
למרות תמיכתו המוצהרת בישראל ויחסיו הקרובים בעבר עם ראש הממשלה נתניהו, זה ממש לא אומר צ'ק פתוח לממשלת ישראל. מבחינה פוליטית לפעמים זו אפילו בעיה.
בניגוד לממשל ביידן, שם אנחנו שומעים כל הזמן ש"יש לחץ אמריקני" ומתיחות בין המנהיגים, עם טראמפ לא יכול לטעון ראש הממשלה שמגבילים אותו, שאין פרטנר ושהוא היה מתקדם עם צעדי מדיניות "ימניים" יותר אבל הבית הלבן מונע ממנו.
תזכורת טובה לכך היא מלפני ארבע שנים, סוף ינואר 2019. נתניהו הגיע לבית הלבן להצגת תוכנית המאה של טראמפ והבטיח בשיחה עם כתבים שתוכנית סיפוח והכרזת ריבונות תעלה כבר בישיבת הממשלה הקרובה. אלא שבממשל טראמפ ממש לא אהבו את ההכרזות, יצאו נגדן בפומבי, והתוכנית לא יצאה לפועל. כן, היחסים עם אמריקה הם מורכבים גם כשמדובר בחבר קרוב.
כל זה מבלי להיכנס אפילו להשלכות האסטרטגיות שיש לברית בין שני מנהיגים שגוברת על היחסים והברית בין המדינות. בקרב הדמוקרטים, יש מי שרואים בנתניהו יריב פוליטי של ממש, בטח עם טראמפ כמועמד הרפובליקני. אחרי קדנציה אחת כזו, הנזק שהתפיסה הזו יכולה לעשות לישראל שנים קדימה הוא עצום.
היחסים האישיים במרכז
מאז נבחר ביידן לתפקידו חזרו בארץ כמה פעמים על הטיעון שהיחסים בין המדינות גוברים על היחסים בין ראשי המדינה. עם טראמפ נדמה שקשה יותר לפעול לפי המוסכמה הזאת. לא רק בגלל הממשל הישראלי, אלא גם כי טראמפ רואה את זה כך.
הוא רתח כאשר נתניהו בירך (באיחור מה) את ביידן על ניצחונו בבחירות בארצות הברית ואף אמר לברק רביד בריאיון לספרו "השלום של טראמפ" - "הייתי מאוכזב מביבי אפילו ברמה האישית. כשיש לנו בחירות שהיו 'מכורות מראש', כמו בחירות במדינת עולם שלישי, אני חושב שזו בגידה אישית איומה. לא דיברתי איתו מאז. Fuck him".
לפי הידוע כרגע הם אכן לא דיברו מאז, אך זה לא אומר שהיחסים כמובן לא יכולים להשתקם. בכל זאת, זה יכול להועיל גם לטראמפ, ועדיין - האמירה האחרונה של הנשיא לשעבר שרוצה לחזור לבית הלבן מזכירה לישראלים את מה שכבר הספיקו לשכוח: עם טראמפ יש גם הרבה הפתעות וחוסר עקביות, וקדנציה נוספת שלו ממש לא בטוח שתהיה "טיול בפארק", כפי שאומרים בארצות הברית.