שרי הליכוד מזייפים חרדה לשווא, נתניהו לא יסכים למדינה פלסטינית מפורזת. גם ממשלה בראשות יאיר גולן, למשל, לא הייתה מסכימה לזאת כעת. מה שנדרש מישראל הוא דיבור ולא מעשה, התחייבות לחזון ולא לביצוע. נתניהו הוא מומחה למה שהאמריקנים קוראים "דיבור משני קצות הפה". הוא אומר דבר אחד לנשיא ביידן, את היפוכו לסמוטריץ' ובן גביר ואת היפוך היפוכו לגנץ ואיזנקוט. תזכרו את נאום בר-אילן ("צריך לומר את האמת, חיים כאן שני עמים"), את מסמך ג'ון קרי ואת החיבוק שהעניק ל"תוכנית המאה" של טראמפ. הבעיה של שרי הליכוד – נטולי הדעת וחסרי האומץ - היא אחרת: איך הם נחלצים מחורבן מפלגתם בשבעה באוקטובר.
מאחר שהמדינה חשובה מהמפלגה - השאלה היא מה עושים הלאה, לאן הולכים מכאן: אפשר היה, עדיין אפשר, להכתיר כתמונת ניצחון את חיילי גולני בתוך הפרלמנט של חמאס בעזה, או טנקים של צה"ל בכיכר פלסטין, או מאות מחבלים שבויים חפויי ראש. אם רוצים אלבום ניצחון - אפשר לקבץ את התמונות הללו יחד ועוד אחרות. אין שום בעיה לתווך זאת לציבור. פרזנטור מהולל יכול היה, לו רק רצה, לייצר כאן מיצג מרהיב. אבל מבחינה אישית, פוליטית, טובה לו הארכת המלחמה יותר מאלף תמונות.
מלחמות אינן מסיימות את עצמן, הן מסתיימות על ידי מעשה מדיני. מעשה טוב או רע, מוקפד או רשלני, בינוני או גרוע - אך אין דרך אחרת לסיימן. כך היה במלחמת יום כיפור, במלחמת בלבנון הראשונה והשנייה ובמבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".
סיום המלחמה יכול להתבטא באמצעות אימוץ ההצעה האמריקנית-מצרית-סעודית: ניהול הרצועה על ידי גוף פלסטיני שאיננו חמאס, שיתומרץ בכסף גדול ממדינות רבות. ישנם בממשלת המלא-מלא כאלה החותרים להסדר אחר: כיבוש, גירוש, התיישבות. מבחינתם זה יהיה השלב הראשון ב"תוכנית ההכרעה", והוא יתניע את השלב השני: התקוממות ערביי יהודה ושומרון. שרשרת הפיצוץ הזו עלולה להפעיל את חיזבאללה. ואז מה? הם יחתרו למימוש השילוש הקדוש גם בלבנון – כיבוש, גירוש והתיישבות? השם ישמור ויציל.
תומכי הממשלה מרבים להביא כדוגמה חיובית את הניצחון באינתיפאדה השנייה באמצעות מבצע "חומת מגן". הם משום מה שוכחים שהיה אז ראש ממשלה שנקרא אריאל שרון. שהיה מעשה מדיני, שנקרא אז "מפת הדרכים". שבזמן האינתיפאדה השנייה התקיימו שתי מערכות בחירות, בשנת 2001 וב-2003. בכל מקרה, אותו מבצע נמשך חמישה שבועות בלבד, והסתיים בחודש מאי 2002, אך הלחימה בטרור נמשכה במלוא עוזה עוד כשנתיים וחצי, עד סוף 2004. הלחימה נמשכת למעשה עד היום, בג'נין ובשכם, בחברון ובטולכרם. לחימה בהבדל ממלחמה.
גם עכשיו היה צריך כבר לסיים את המלחמה ולעבור ללחימה. המשך המלחמה והדשדוש גורם לנפגעים בקרב חיילינו, לשחיקת החברה והמשק. הוא מונע אפשרות להחזיר את העקורים לנגב המערבי ולצפון, מעמיד בסכנה את הסיוע האמריקני, ומעל לכול ולפני הכול - מפקיר את החטופים(!). את יחיא סינוואר וכנופייתו נחסל בהמשך. את החטופים אנחנו עלולים לאבד לעד. או אז, במקום תמונת ניצחון - תהיה תמונת קלון. לדור שלנו ולדורות הבאים.