ההפגנות והקריאות האנטישמיות שיוצאות מאוניברסיטת קולומביה הן נקודת שיא בתהליך ארוך, שהחל עוד לפני 7 באוקטובר.
אירועי הימים האחרונים הם תוצאה של שנים של הסתה, גילויי אנטישמיות שעברו ללא גינוי, חברי פקולטה ששיגרו אמירות בעייתיות שלא טופלו, יחד עם מאבק רחב ונחוש להפוך את המלחמה בציונות לנושא מרכזי בהפגנות ומחאות למען צדק חברתי.
המלחמה בעזה והתמיכה של הבית הלבן בישראל, יחד עם התגובה של הממשל באופן ספציפי למחאות הסטודנטים, היו הטריגר האחרון להתפרצות הפומבית, התרת כל רסן וחשיפת הפנים האמיתיות של האנטישמיות שהתחוללה שם.
- הסטודנטים הישראלים באונ' קולומביה: לנקוט פעולה מיידית, לפני שיהיה מאוחר מדי
- הסטודנטית הישראלית שהותקפה באוניברסיטת קולומביה מדברת
אז מה התחדש בשבוע האחרון שהוביל למהומות? הרי המחאה בקמפוסים לא התחילה השבוע. בשבוע שעבר נשיאת אוניברסיטת קולומביה העידה בשימוע בקונגרס, הסטודנטים הפרו-פלסטינים לא אהבו את מה שהיא אמרה ויותר מזה - הציגו זאת כך כאילו מתקיים דיון על עצם זכותם להפגין, והחליטו להקים עיר אוהלים בתוך האוניברסיטה.
כל זה כבר היה יותר מדי גם למוסד, שספג ביקורת על כך שאינו משתמש ביד קשה יותר נגד המפגינים שקוראים לאלימות וחוזרים על אמירות אנטישמיות. לכן, הנשיאה איפשרה לשוטרים להיכנס למתחם ולעצור את הסטודנטים.
זו הייתה נקודת המפנה: זו הפעם הראשונה מאז 1968 וההפגנות נגד מלחמת וייאטנם שהמוסד האקדמי מאפשר לשוטרים להיכנס כדי לעצור סטודנטים מפגינים ולפנות אותם. ההקשר ההיסטורי חשוב - בחלוף השנים הצעד ההוא הצטייר כדיכוי של מחאה מוצדקת ופגיעה בחופש הביטוי. כך גם המפגינים הפרו-פלסטינים ציירו את זה, וכמובן שהתמונות של המוני שוטרים פושטים על הקמפוס לא סייעו בהרגעת הרוחות.
למעלה ממאה בני אדם עצורים וסטודנטים שהושעו גרמו להתלקחות נוספת. לא רק שזה לא הרתיע את המוחים, אלא גרם להם להקים מאהל חדש, להגביר את המחאה ולהעלות את גובה הלהבות. תומכים מבחוץ שהגיעו לסייע הובילו להקמת עוד ערי אוהלים בקמפוסים נוספים ברחבי ארצות הברית.
מהר מאוד התפשטו התמונות שבהן סטודנטית עטופת כאפייה מחזיקה שלט שבו כתוב - "המטרה הבאה של 'אל-קסאם'", כשמאחוריה מפגינים תומכי ישראל. המונים תועדו שרים וקוראים לשרוף את תל אביב וסטודנטים תועדו קוראים לאסור כניסה ל"ציונים" למתחם האוהלים שהקימו. ראש הארגון היהודי של הקמפוס שיגר מכתב שבו המליץ לסטודנטים היהודים לא להגיע למען ביטחונם וכל הלימודים עברו להיות מהבית. גם הבית הלבן הוציא גינוי חריף למעשים אחרי שארצות הברית רעשה מהתמונות והקריאות שיוצאות מהקמפוסים.
המדכאים, המדוכאים והצד ה"נכון" של הקמפוס
עבור חלקים בשמאל האמריקני, אם ננסה להשוות את זה לישראל, הכנסת שוטרים לתוך הקמפוס משולה להפעלת מכת"זיות נגד מי שמפגינים ללא כל הפרעה לסדר הציבורי. לכן, הם מנסים לצייר את זה כעניין עקרוני, לא סיפור של סטודנטים ומרצים שעברו על כללי המוסדות (עם שלל ראיות לכך), אלא סיפור על דיכוי, חופש הביטוי והזכות להפגין.
חלק מקו ההגנה של מי שיצאו נגד האכיפה המשטרתית היה הטענה שמדובר בצעירים, לא לגמרי מבוגרים עדיין, שנסחפו או לא לגמרי מודעים לחומרת מעשיהם, ולכן יש להקל עימם. אפילו שלא מדובר בתירוץ קביל, ומי שעובר על החוקים צריך לשלם על כך, בטח כשזו לא הפעם הראשונה, התדמית כאילו מדובר בקבוצה של צעירים בורים שנסחפו היא לא מדויקת, בלשון המעטה. כבר שנים שבאופן ממוקד ומרוכז פועלים הסטודנטים, עם מרצים, כחלק ממאבק רחב יותר להפוך את הסוגיה הפלסטינית לנושא דגל.
למעשה, עבור כל מי שנושאים את דגל השוויון, הגיוון והצדק במאבקים חברתיים, זהו כמעט נושא מדיניות החוץ היחיד. היו מי שהבינו שכשיש השקפת עולם שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים, במאבק מול ישראל מומלץ לדחוף אותה להגדרת המדכאים כחלק מאג'נדה כוללת. דבר כזה יהפוך להיות הלחם שתוך כמה זמן ילקח כמובן מאליו.
מדובר בתהליך של שנים, וב-7 באוקטובר זה כבר היה שם והיה מוכן. נכון, יש סטודנטים שמצטרפים מבורות והפכו להיות חלק מהעדר של הצד ש"נכון" להיות בו חברתית כשאתה סטודנט בקולג' בארצות הברית, אבל ללא ספק יש יד מכוונת מאחורי הקלעים של ארגונים ששמו לעצמם מטרה להפוך את זה לסוגיה מרכזית. מדובר בפעילים פוליטיים-חברתיים שמוברגים היטב גם ברמה המקומית וגם ברמה הלאומית.
הרגש ההיסטורי שמזין את המחאות - והחששות
כבר לפני שנה וחצי, בכתבה נרחבת שעשינו על האנטישמיות בקמפוסים ב"המהדורה המרכזית", הראנו איך השיח והתגובות השתנו בשנים האחרונות. סטודנטים יהודים וארגוני הלל התלוננו על כך שלא מתייחסים מספיק ברצינות לאיומים ולהפחדות, סטודנטים ישראלים שהרגישו מופלים על ידי מרצים מסוימים וסופגים קריאות גנאי על ידי סטודנטים אחרים, כתובות אנטישמיות נמצאו ברחבי הקמפוסים.
ישראל, צריך להגיד, זיהתה כבר מזמן את הבעיה ההולכת וגדלה בקמפוסים בארצות הברית כחלק מתנועת ה-BDS. אפילו הוקם משרד חדש, המשרד לעניינים אסטרטגיים, שחלק מתפקידו היה להילחם בהשפעה שיש לארגוני החרם בקמפוסים. אבל עם כל גלגוליו של המשרד ועד לתוצאה שראינו גם עוד לפני המלחמה, ניכר שלא נרשמה לכך הצלחה רבה.
המחאות בקמפוס יושבות כעת על רגש היסטורי בארצות הברית. מצד אחד יהודים ואחרים שעומדים כלא מאמינים לאן הידרדר השיח וכמה בוטות וגלויות הקריאות האנטישמיות. מנגד, מי שרואים בזה כחלק מתנועה היסטורית לשלום וצדק. גם העובדות, ההבדלים, כל טיעון רציונלי וניסיון להוכיח אחרת כבר לא מועילים בשלב הזה - ובכך כבר הושג ניצחון שלהם בשיח: מתייחסים לזה כתנועת המחאה הרחבה ביותר נגד מלחמה שהייתה בארצות הברית, ואפילו לא מדובר במלחמה שארצות הברית מנהלת בעצמה.
מכאן צריך גם להדגיש - החדשות על התרחבות המחאה, הניסיונות לדכא אותה והסיקור שאינו פוסק הפכו את הצעירים הפרוגרסיביים והסטודנטים בארצות הברית למאוגדים מאי פעם. אחד הפעילים כתב ששנים ניסו להביא לאיחוד ורישות של כל מי שתומך במאבק הפלסטיני, אבל לא רק, גם של סטודנטים פרוגרסיביים מכל רחבי ארצות הברית. הם לא חלמו שיצליחו להגיע למה שקורה עכשיו.
והפוליטיקאים, גם בוושינגטון, שמים לב לזה. במיוחד במפלגה הדמוקרטית, כמובן גם בבית הלבן.
המשמעות של מה שקורה כעת בקמפוסים לא רלוונטית רק לבחירות הקרובות, ולפני האוניברסיטאות בארצות הברית בשנים הקרובות - אלא איך תנועת המחאה הזו תשפיע שנים קדימה על הפוליטיקה האמריקנית.