לכל מלחמה יש את הסמלים שלה, את התמונות הבלתי נשכחות שמספרות את סיפורה, את מה שבעוד שנים רבות ייזכר בזיכרון הקולקטיבי של העם. הנפת דגל הדיו במלחמת השחרור, תמונת הצנחנים הבוכים מול הכותל, אריק שרון והתחבושת על המצח ביום הכיפורים, הם דוגמאות כאלו. למלחמה שמתחוללת כאן כבר כמעט תשעה חודשים אין עדיין תמונת ניצחון, ובינתיים הפריימים הזכורים ביותר הם של משפחת ביבס בדרכה לעזה ושל קריית שמונה בוערת. למלחמה גם אין סמל, שיר או סיסמה מובהקים, כי הסיפור הגדול שלה לא מתרחש בחזית. אם מחפשים סמל או ביטוי חיצוני למלחמה, משהו שלא היה קיים עד שבעה באוקטובר ומאז הוא שוטף את הארץ, אלו יהיו הסרטים הצהובים של המאבק להחזרת החטופים.
הסמל הזה, שמקורו בכלל בתרבות האמריקנית, הפך להיות כל כך פופולרי, עד שאין אירוע או מקום שהוא לא נוכח בו. בכניסות לסופרמרקטים, באוניברסיטאות ובתי ספר, במסעדות, במשחקי כדורגל, בהופעות חיות ובטקסים ממלכתיים – בכולם הוא נוכח, והגענו למצב שזה כבר מוזר אם לא רואים אותו. בסיכות, בצורת עגילים, על תיקי בית ספר, על דש החולצה או הז'קט, אפילו תחת החופה. אני לא בטוח שמי שהעלה את הרעיון להשתמש בסרט צהוב שיער עד כמה הוא יצליח.
יש בהצלחה הזו משהו מאוד ישראלי. ההזדהות הזו, לפעמים הזדהות מוחלטת, עם אנשים לא מוכרים שביום אחד התהפך עליהם עולמם, התחושה הזו של סולידריות עמוקה ומחויבות שיש לנו כלפי כל אחד מהשבט הגדול שלנו, הדאגה העמוקה והאותנטית לשלומם של עשרות אנשים - כל אלו הם חלק מהעניין הזה של להיות ישראלי, ואנחנו צריכים להיות גאים בכך. ביום שלא תהיה הזדהות עם חטופים ושבויים, חיילים ואזרחים, ביום שבו זה יהפוך לעניין פרטי של המשפחות הנוגעות בדבר, ביום שנוכל לעבור לסדר היום מבלי להזכיר אותם, ביום הזה נדע שמשהו עמוק בישראליות שלנו נסדק ואולי גם נשבר.
ובכל זאת, כשאני רואה את התופעה הזו אני לא יכול שלא להיזכר במאבק אזרחי אחר, שבאופן מקרי או לא גם קשור לרצועת עזה – המחאה הכתומה נגד ההתנתקות. באביב וקיץ 2005 ישראל פשוט נשטפה בגל כתום. היו מקומות בהם לכל מכונית היה קשור סרט כתום, התכנסויות בהן שליש מהמשתתפים לבשו חולצות כתומות, ועל כל המרחב הציבורי היו מדבקות, שלטים וכתובות גרפיטי כתומות – כמו הצבע של דגל המועצה האזורית חוף עזה. מי שלא היה כאן באותה תקופה סוערת, מביט בתצלומים של ההפגנות והמחאות נגד ההתנתקות, כמו פיקניק המשפחות בכפר מימון (שלתדהמתי מישהו באמת חשב שהאירוע לבדו יעצור את ההתנתקות), ויכול לחשוב שמדובר באוהדי נבחרת או קבוצת כדורגל שלבושים כולם באותו צבע.
ביום פקודה, כאשר ביצוע ההתנתקות יצא אל הפועל וגוש קטיף נחרב, שום סרט ושום חולצה לא עיכבו את ההרס. מה שסחף מדינה שלמה התברר כגימיק, ולא הרבה יותר מזה.
אם מנהיגי המחאה חשבו שסרט כתום פירושו תמיכה אקטיבית ונכונות לעצירת ההתנתקות, הם גילו שבסופו של דבר מדובר בדרך פשוטה וחסרת מאמץ של הזדהות – מחאה שלא דורשת דבר, ונותרת פסיבית לגמרי, מעין מס שפתיים זול במיוחד. את השיעור הזה לומדים עכשיו גם במטה לשחרור החטופים.
הסרטים הצהובים הצליחו לחדור כמעט כל ויכוח והשתייכות פוליטית, והפכו לנחלת הכלל, אפילו יותר מאשר הכתום של 2005, אבל הפופולריות הזו היא בדיוק הבעיה שלהם: כאשר מתקיים ראיון טלוויזיוני, וגם המגישה וגם הפוליטיקאי שמולה עונדים את הסרט הצהוב, אתה מבין שהוא הפך למעין פריט לבוש מקובל, ואצל רבים זה גם מסתיים שם
אומנם זה נראה כאילו זה קרה במאה הקודמת, אבל רק לפני פחות משנה התקיימו כאן שתי הפגנות ענק במקביל: תומכי הרפורמה המשפטית התכנסו בתל אביב, ומתנגדיה הפגינו בירושלים. שתי ההפגנות הציגו גישות הפוכות לחלוטין, כמעט תהום אידיאולוגית נפערה ביניהן, אבל היה להן את אותו סמל – דגל ישראל. בניגוד לדגל, שיש לו כמובן מטען רגשי והיסטורי אצל כל יהודי וישראלי, הסרט הצהוב יישכח לעד כשמשבר החטופים יסתיים (במהרה בימינו), וספק גדול אם הוא בכלל ישפיע על הסיום הזה. כדי שמחאה תצליח היא חייבת להשתמש בכלים שונים לגמרי. כפי שראינו בהתנתקות, ובמקרים אחרים ברחבי העולם, סמל הוא רק סמל.