אין טעם למנות כמה "הסכמי פיוס" נחתמו בין פתח לבין חמאס מאז 2011, מפני שאף אחד מהם לא התממש בפועל ואף אחד מן הסעיפים שעליהם התמקחו בעקשנות לא בוצע. אין טעם גם למנות את ההסכמות שלכאורה הושגו עכשיו בבייג'ינג, בתיווכו של שר החוץ הסיני וואנג יי. גם הפעם תיזכר מן הכנס יוצא הדופן, שבו אירחו הסינים לא פחות מ-14 סיעות פלסטיניות, חלקן קיקיוניות לחלוטין, רק התמונה של כל המשתתפים על רקע ציור ענק, זקופים, על שטיח אדום. אחדים ממשתתפי יוזמת הפיוס אומרים גם לנו וגם לעמיתים ערביים – כי "הסכם בייג'ינג" הוא רק "דיו על נייר".
בדיקה פשוטה מעלה שבמהלך ה"משא ומתן" הזה היו חילופי צעקות בין נציגי פתח וחמאס, לפחות טריקת דלת אחת והבנה כללית שיש לחתום על טיוטת המסמך שהכינו הסינים (בתיקונים מעטים) אך ורק מתוך כבוד למארחים ורצון לשמר קשרים טובים עם המעצמה האסייתית.
על הנייר סוכם, כביכול, לכונן "ממשלת הסכמה לאומית" שתמשול גם בעזה וגם בגדה המערבית, לשלב את חמאס והג'יהאד האיסלאמי באש"ף ועוד כהנה וכהנה הבטחות. אפילו סוכנות הידיעות הרשמית של הרשות הפלסטינית נמנעת מלפרסם את המסמך המפורט כולו, התעכבה שעות ארוכות בדיווח על חתימתו ומסתפקת בתיאור קצר של המפגש ללא פרטים.
סלעי המחלוקת נותרו כשהיו. נציג חמאס מוסא אבו-מרזוק דרש שפתח יכיר בזכותו של הארגון להמשיך לקיים את כוחותיו החמושים גם בעתיד, בעוד נציג פתח מחמוד אל-עאלול, הנושא את התואר סגן ראש הפתח, דבק בקו הידוע של אבו מאזן לפיו יכול להיות "רק נשק אחד" במסגרת הסכם "סולחה" כזה. נקודת מחלוקת נוספת: הפתח התעקש שחמאס יקבל עליו את ההתחייבויות שקיבל על עצמו פתח במסגרת הסכם אוסלו, לרבות הכרה במדינת ישראל, ווויתור על "מאבק מזוין", ואילו אבו-מרזוק פסל זאת בתוקף. הוא דרש להקים לאלתר הנהגה זמנית משותפת עוד בטרם הוסדר עניין צירופו של חמאס לאש"ף. היו מחלוקות נוספות שאולי לימדו את הסינים מדוע נכשלו כל המתווכים שקדמו להם, לרבות הרוסים, המצרים ולאחרונה גם האלג'ירים. אין בפוליטיקה הפלסטינית דבר שכיח יותר מאשר הסכמים שנחתמים כדי שלא יתקיימו.
לפיכך, החשיבות העיקרית של "הצהרת בייג'ינג" היא בהחלטה הלא שגרתית של הסינים להגביר מעורבות בזירה הפלסטינית, תוך הקשחת עמדות כלפי ישראל. הסינים מבקשים לקצור רווחי תדמית ותעמולה מן ההופעה שלהם כשחקן דינמי במזרח התיכון, שעוסק לא רק בכלכלה אלא גם בסכסוכים האזוריים. זו החלטה סינית שנפלה מיד לאחר שבעה באוקטובר, ומשמעה – כי הם מוותרים על שיפור יחסים עם ישראל, בין היתר מתוך הבנה שישראל לא תלך לקראתם בתחומי שיתוף הפעולה הטכנולוגי והצבאי.
הדברים עולים במפורש גם מריאיון של פרופ' ז'ו ווילי, מהמכון ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת שנגחאי. לדבריו, המהלך שעשתה סין מול הפלסטינים משלים את התיווך של בייג'ינג שהביא לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן. מעתה והלאה, הוא טוען, סין תהיה שחקן יוזם ומשמעותי שיוביל מהלכים גדולים ברחבי החצי הדרומי של כדור הארץ. ווילי הוסיף כי אין לצפות להסדר ישראלי-פלסטיני בעתיד הקרוב, ואולם לא ייתכן הסדר כזה בלי הסכמה בין הפלסטינים לבין עצמם.