את פגרת הקיץ תכנן ראש הממשלה בנימין נתניהו להקדיש לקידום עסקה הומניטרית לשחרור חטופים. הפוגה של שלושה חודשים היא פרק זמן מושלם לסיכונים פוליטיים מדודים. נתניהו תכנן להגיע להבנות עם חמאס שלפחות יאפשרו להחזיר חלק מהחטופים ולהמשיך בלחימה. כך יוכל לתת מענה חלקי לסוגיית החטופים - ולשמור על השותפים הקואליציוניים שמציבים את סיום המלחמה כקו אדום.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כרגע העסקה מתעכבת. נתניהו העריך שחיסול איסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, דווקא יקדם את העסקה, שאומנם יהיה עיכוב קל אבל בסוף יישבר ארגון הטרור ויתגמש. במבחן התוצאה רב-המרצחים יחיא סינוואר מונה לנהל את המגעים, וגם אותו ישראל מקווה לחסל בהקדם האפשרי. לא רק שהיא מקווה: חיסול סינוואר נמצא בראש סדר העדיפויות של נתניהו.
ראש הממשלה מאמין שחיסול סינוואר יאפשר הכרזה על ניצחון והתקדמות לעבר עסקה בתנאים פוליטיים טובים יותר. אבל גם כאן יש סיכון - האם חיסול סינוואר יחסל את המגעים או להפך? מי בכלל יחליף את סינוואר? האם יעז המחליף להתפשר היכן שהנייה וסינוואר לא? ומה יעלה בינתיים בגורל החטופים? חמאס יישבר במוקדם או במאוחר, אבל לחטופים אין כרגע הזמן הזה.
השאלה שמעסיקה את הדיונים באולפנים היא אחרת: האם, עד שתהיה התפתחות דרמטית כמו חיסול סינוואר, נתניהו הוא שמטרפד את העסקה? התשובה היא כן ולא. לא, כי גם חמאס באמת לא מתלהב מהעסקה. סינוואר רוצה דבר אחד בשביל עצמו - הישרדות. קרי, סיום המלחמה. נתניהו רוצה בדיוק ההפך - את האפשרות לחזור להילחם בהקדם. נתניהו מנסה לדייק את המתווה כך שיבטיח זאת, חמאס מנסה לעשות ההפך.
אלא שבכל זאת היה אפשר להתנהל אחרת. סינוואר בכלל לא אמור לדעת שנתניהו לא רוצה לסיים את המלחמה. כתוב במקורות "בתחבולות תעשה לך מלחמה", נראה שכך גם בהסכמים עם טרוריסטים. ההתנהלות של נתניהו, והבהלה שלו מכל הצהרה לתקשורת של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', הביאו לכך שישראל חשפה את הקלפים שלה מוקדם מדי.
נתניהו היה צריך לעשות בדיוק הפוך - לצעוק מעל כל במה שהוא בשל לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים. אחר כך כבר היה נמצא התירוץ להמשיך בכתישת חמאס. נכון, יש השלכות של הפרת התחייבויות בין-לאומיות, אבל ממתי נתניהו חרד כל כך לכיבוד הסכמים? מה זה לעומת החזרת החטופים וסיום התסבוכת האדירה שישראל נקלעה אליה? קודם משחררים, אחר כך שוברים את הראש איך מתקדמים. אלא שנתניהו מודל 2024 לא מוכן אפילו לשבריר סיכון שהשותפים הקואליציוניים או הבייס יכעסו, ולכן מרחב התמרון שלו שואף לאפס.
עד לפני חודש ימים היה גדעון סער בכלל במגעים אינטנסיביים עם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. שלושתם ראו בעין אחת את הצורך להחליף את הממשלה ולספק אלטרנטיבה. בנט וליברמן לא הצליחו להגיע להבנות בינם לבין עצמם, ולכן השיחות נסבו בציר של ליברמן וסער - אך פרט אחד פוצץ את העסק.
ליברמן היה נכון לתת לסער את המקום השני ברשימה, מקום נוסף לאלקין בעשירייה ועוד שני מקומות בעשירייה השנייה, אבל דרש בתמורה נאמנות - אם תרצו, בלי נאמנות אין שותפות. לא עוד סיעות בתוך סיעות, בבושקות פוליטיות. סער מצידו רצה לשמור על הימין הממלכתי כעל מפלגה נפרדת, אלא אם תוקם מסגרת פוליטית חדשה לגמרי שגם בנט יהיה שותף לה. אם הוא מוותר, כולם מוותרים לטובת מפלגת אם חדשה שנועדה להיות גרסה ממלכתית של הליכוד.
העסק נתקע: סער גם הבין שליברמן ובנט לא מוכנים לשלם מחירים מופקעים על שחקן שלא מביא מנדטים בסקרים. סער החליט להתקדם מול נתניהו, מכוון הכי גבוה שאפשר - שר הביטחון. אלא שסער שכח שנתניהו מודל 2024 לא נותן אמון באף אחד שאינו ביביסט מושבע. שרה נתניהו לא תחליף גלנט אחד בסער אחר. בשביל לנטרל מעט את כוחו של בן גביר הם היו מוכנים לקבל את סער לתפקיד אחר, אבל זה כבר לא משתלם ליושב ראש הימין הממלכתי. כרגע המגעים הוקפאו. השאלה היא אם סער יוכל לעשות אחורה פנה, או שברוח האולימפיאדה, היה זה פליק פלאק אחד יותר מדי.
פירוק הממשלה יכול להגיע מכיוון לא צפוי
ומה באשר לשאר הצרות הפוליטיות שמחכות לנתניהו? גם שם הוא מול מספר חזיתות פתוחות: פיטורי שר הביטחון יואב גלנט ייאלצו להמתין לימים רגועים יותר, וזה לא פשוט במזרח התיכון. מאחורי הקלעים ממשיכים לעבוד בקדחתנות על חוק הגיוס. המטרה היא לגבש חוק שיתכתב עם צורכי הצבא אבל יתמקד בחרדים עובדים או בנוער נושר - כאן ש"ס כבר חוששת מגיוס לא שוויוני ומהתמקדות בציבורים שלה. גם בג"ץ יכול להתערב בסוגיה הזו, אחרי פסיקתו החד-משמעית. גם התקציב כבר צריך להיכנס לעבודה בקרוב.
הרבה כדורים יש לנתניהו באוויר, אבל הוא שואף לתפוס אותם בזה אחר זה עד לפתיחת מושב החורף - המושב המאתגר ביותר של קואליציית נתניהו עד כה.