כמעט שנה חלפה מאז 7 באוקטובר, ועדיין אין אסטרטגיה ברורה לשחרור החטופים, לסיום הלחימה בעזה, להחזרת תושבי הצפון לבתיהם ולמניעת הסלמה ביהודה ושומרון. עם זאת, יש אסטרטגיה פוליטית שנועדה לאפשר את המשך כהונת נתניהו – אלא שהיא עלולה לגרור את ישראל לסחרור מסוכן.
נתחיל מהנתונים הבסיסיים: סקר חדשות 12 מהשבוע האחרון מראה שלנתניהו אין כיום שום סיכוי לנצח בבחירות. אם נפתלי בנט יחליט לרוץ, הקואליציה שינסה להקים יכולה להגיע ל-64 מנדטים בלי רע"ם, ואפילו אם בנט לא יצטרף, המפלגות הקיימות זוכות ל-61 מנדטים, גם כן ללא רע"ם. ברור שאלה רק סקרים, ואין בחירות באופק, ובכל זאת הגוש של נתניהו נע בין 46 ל-49 מנדטים, כמעט מתחילת המלחמה, ורחוק שנות אור מניצחון בבחירות. אם יתחזק, יצליח אולי ליצור גוש חוסם ולגרור סבב נוסף של בחירות.
לכן נתניהו פועל בכל מחיר למנוע בחירות. איך שורדים? נפרק לגורמים – החרדים לא יפרקו את הממשלה של נתניהו מהר כל כך. אומנם הם מאיימים לפרק אותה על חוק הגיוס אם לא יושג נוסח מוסכם עד החגים, אבל נתניהו לא ממהר להתרשם. המצביעים החרדים תומכים בנתניהו וסבורים ששום ממשלה אחרת לא תוכל לספק להם את הסחורה. האגוזים הקשים יותר הם השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. אף שלא מחכות חלופות טובות מחוץ לקואליציה, הם מסתכנים בהישארות בממשלה, שכן המוניטין שלהם מונח על הכף. הסיוע ההומניטרי בעזה, היעדר הביטחון בצפון, תחושת חוסר הביטחון האישי – כל אלה מזמן כתובים על שמם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בעבר, כשבני גנץ היה חלק מהממשלה, היה קל לסמוטריץ' ולבן גביר להתבדל מנתניהו. הם יכלו לתקוף אותו מהיציע, בעוד נתניהו הוצג כשמאלני המתיישר לפי הקו של הצבא, של השר יואב גלנט ושל המחנה הממלכתי. אך מאז פרישתו של בני גנץ אימץ נתניהו אסטרטגיה חדשה: חיבוק דוב לבן גביר ולסמוטריץ'. הוא נצמד אליהם עד כדי כך שהם כמעט ישות אחת. הוא עוד לא מחכה לשמוע את מוצא פיהם ומנסה להקדים אותם במחשבה ובמעשה.
רק השבוע, לדוגמה, הצדיק ראש הממשלה את דרישת השרה אורית סטרוק להגביל את תנועת הפלסטינים ביהודה ושומרון, ותמך בשר סמוטריץ' שזעם על הרמטכ"ל שאינו מיישם החלטות ממשלה להטיל סנקציות על בכירי הרשות הפלסטינית. בצה"ל, כידוע, מזהירים שמהלכים כאלו עלולים להצית את השטח, בדיוק בזמן הכי נפיץ – לפני החגים.
ביום הנורא שבו געשו הרשתות החברתיות בשמועות על הוצאה להורג של חטופים בחר נתניהו לפרסם הודעה רשמית כדי להכחיש את הדיווחים על מבצע חיסונים בעזה שיפגע בלחימה. כמובן, כל זה עוד לפני שדיברנו על אימוץ הקווים האדומים של בן גביר וסמוטריץ' בעסקת חטופים, שנחשף בפרסום של רונן ברגמן, וההתבססות בעזה.
למה כל זה קורה? יש שתי סיבות עיקריות. האחת, למנוע את פרישתם של סמוטריץ' ובן גביר. נתניהו יודע שכעת הם שחקני וטו, וכל החלטה שהוא מקבל רשומה על שמם. אם ימתח את החבל, ייאלץ אותם לפרוש, והם כידוע כבר שילמו דמי רצינות כששלחו אותו לאופוזיציה ודחו את הרעיון להיעזר ברע"ם כדי להקים ממשלת מיעוט. השנייה – למנוע מהם לאגף אותו מימין ולהתחזק על חשבונו. כל עוד הם לא מתחזקים בעמודת המנדטים, אין להם שום אינטרס ללכת לבחירות.
מבחינה פוליטית האסטרטגיה של נתניהו מוכיחה את עצמה: הקואליציה שלו יציבה למדי. סמוטריץ' נמצא מתחת לאחוז החסימה כבר חודשים, וגם בן גביר מתקשה להתרומם כשנתניהו תופס את תפקיד "בן גביר". הבעיה היא, כמובן, ששני השרים לא יוותרו בקלות על המשבצת שלהם: אם נתניהו יתחיל לתפוס את מקומם, הם ינועו עוד יותר ימינה. הדוגמה הבולטת היא הכרזתו של בן גביר ששינה (כבר שינה, לא ישנה בעתיד) את הסטטוס קוו בהר הבית. ככה, בלי שום תיאום, ועל כל המשתמע מבחינת היחסים העדינים של ישראל עם בעלות בריתה באזור.
התחרות מי יותר קיצוני עד עכשיו התקיימה בין בן גביר לסמוטריץ', וכעת מצטרף אליה נתניהו. זו תחרות שעלולה לגרור את ישראל למחוזות בעייתיים ביותר: ככל שהיא משתקעת ברצועה, כך היא גם האחראית למצבה, ובלי אסטרטגיה ברורה עלולה להתרגש עלינו מלחמה רב-חזיתית, בעיתוי מאוד לא נוח.
זו הסיבה שנתניהו עדיין מעוניין להרחיב את הממשלה. צירופו של גדעון סער עשוי לתת לו יציבות כמעט עד סוף הקדנציה ולהחליש את כוחם היחסי של בן גביר וסמוטריץ'. אלא שסער רוצה לראות אופק פוליטי, ובשביל זה נתניהו צריך לפתור את פלונטר הגיוס והתקציב. זה לא קל: מי שעומד בדרכו הוא גלנט, שלא סומך את ידו על פתרונות חד-צדדיים שגיבשו החרדים בינם לבין עצמם.
מכאן שלנתניהו יש עוד תמריץ להזיז את גלנט – מעבר לכך שהוא נתפס "לא נאמן", הזזתו תפתור כאב ראש פוליטי רציני. הבעיה היחידה היא המציאות: להזיז את שר הביטחון כשהמצב הביטחוני רותח זה הימור מסוכן וחסר אחריות, ולכן נתניהו ינסה להביא את סער לתפקיד אחר. זה ידרוש יצירתיות פוליטית רבה, אבל אם יש מישהו שזו המומחיות שלו - זה נתניהו.
