כבר היו לילות קשים מאז 7 באוקטובר. היו לילות של בכי, לילות של כאב ולילות של התקפי חרדה. אבל הלילה הזה היה שונה: קושי לנשום, תחושה של מועקה, פחד להירדם. הכול ביחד.
בחצות עברתי לממ"ד. שבעה באוקטובר עכשיו, ומתחיל לספור את הדקות. לא רוצה שהשעה 06:29 בבוקר תגיע, ומתפלל לאלוהים שהיא כבר תעבור. שש שעות ו-29 דקות שאני לא מצליח להירדם.
הכול שוב עובר בראש, הכול חוזר: צעקות המחבלים, הפיצוצים העזים, התמונות של הטנדרים ומצנחי הרחיפה, ההודעות הקוליות של החברים מהבוקר הנורא ההוא (ומהצוהריים ומהערב) שמתחננים לעזרה. ההודעה של אלה שפספסתי וגיליתי שלא שרדו. ומה היה קורה אם הייתי רואה?
חוסר האונים מפרק את הגוף. הריחות מכביש 34, ריח מוות שלא עובר. גם 72 שעות אחרי. הכול יחד משתלט על הגוף.
ואני יודע שאלה רק זיכרונות, ויודע היום יותר מתמיד שלחמאס אומנם יש יכולת אבל היא מוגבלת. אני מבין שאנחנו חזקים הרבה יותר וסומך יותר מתמיד על כוחותינו שנלחמים עכשיו ברצועה. אבל הטראומה חזקה יותר. היא משתלטת. ואני רק מתחנן שהלילה הזה יעבור - בלי התקף חרדה. רק הלילה.
אני מרחיק את המחשבות הרעות, צופה בלופים בסרטונים של כוחותינו מפרקים את מחסני התחמושת בביירות ומחבק את הילדים. נושם כמו שלימדו אותי. ורגע לפני שהתקף החרדה תופס אותי ומשתלט על הגוף, אני רץ למקרר לשתות משהו מתוק. לפעמים זה עוזר.
לרגע זה מרגיש שהצלחתי, שאני מקבל בחזרה את השפיות שלי. ואז שוב המחשבות משתלטות. אני חושב על אלה שכבר שנה שם בגיהינום, ולא יכולים לבחור מה לשתות. 101 חטופים, יותר מ-50 מהם בחיים, ואולי הם אפילו לא יודעים שעברה כבר שנה. הם לא יודעים אם בכלל יחזרו. דקה ועוד דקה - כמו נצח.
אני עוצם את העיניים, ולא מצליח להירדם. רק תמונות מאז. פותח את העיניים שוב, מחפש לראות את הטוב, ומחבק שוב את הילדים. אני מבין עכשיו כמה זה לא מובן מאליו שכולנו פה.
06:29 בדיוק. אני עוצר את הנשימה ומתפלל שרק יעבור. הדקה עברה, הזיכרונות עוד פה. לנצח נזכור.