הרעיון של כיבוש דה-פקטו של צפון רצועת עזה, ואולי הרצועה כולה, תחת מכבסת מילים כזו או אחרת ("ממשל צבאי זמני") או רעיון מסוג "אני שם יד על העיניים ולא רואים אותי" ("חברות פרטיות באבטחת צה"ל יחלקו סיוע הומניטרי"), מתנרמל בשיח הישראלי במהירות שלא תיאמן. מה שהייתה עד לא מזמן פנטזיה של הקיצונים בממשלה היא עכשיו מציאות הולכת ומתהווה, ללא התנגדות פוליטית או ציבורית של ממש. סיבה אחת לכך היא שמי שמוביל אותו אינו הדרג המדיני, שבוודאי נהנה ממנו מסיבותיו שלו; מי שיזם, מרכז ומוביל הוא צה"ל.
תחת האצטלה של "אנחנו לא מבצעים את 'תוכנית האלופים'" (כלומר, לא מרעיבים אוכלוסיה בכוונה), וביטויים "מקצועיים" כמו "תקיעת טריז בין חטיבות חמאס", צה"ל מבצע מהלכים שכוללים גירוש אוכלוסיה, הרס סיטוני ולא פעם גם הרג אזרחים – שאינו מכוון, חס וחלילה, אבל קורה באופן תדיר. לפי פרסומי האו"ם בעניין, שרק בישראל לא מתייחסים אליהם, היו רק בין 29-24 באוקטובר, פחות משבוע של לחימה, לא פחות משבעה מקרים של הרג המוני של אזרחים. אלה אינם נחקרים, אלא במקרים שבהם יש חשש שתהיה חקירה חיצונית.
שטחו של "מסדרון נצרים" עומד עכשיו על 56 קמ"ר, 15% משטח הרצועה כולה. יש תוכניות למסדרונות כאלה מציר פילדלפי צפונה, ובאיזורים שונים בצפון הרצועה. כשיושלמו, עשרות אחוזים מהשטח יהיו ארץ חרבה ועליה מבנים, כולל מבני קבע, של הצבא. האחריות לגורלם של 2 מיליון איש, אלה שבצפון המכותר ומבותק ואלה שבדרום שרק מכותר, תהיה כולה על ישראל.
כתבתי כאן כבר כמה פעמים על הנזק הבלתי הפיך שיחולל מצב כזה למעמדה הבין-לאומי של ישראל, כלכלתה וחוסנה הפנימי. הגיע הזמן לפרט את הנזק שהוא כבר מחולל לצבא עצמו, ועלול לחולל באופן קשה בהרבה תוך זמן לא רב. משיחות עם מפקדים בשטח, מדיווחים של המעטים בתקשורת שעוסקים בכך (וחלקם בכלל מתכוונים לשבח) ומקירבה לנתונים שהצבא שומר לעצמו אך דולפים ממנו מדי פעם, עולה סכנה של תמונה קשה, אך לא בלתי מוכרת: מי שזוכר את שאירע לצה"ל מ-1983 עד 1985 בלבנון מקבל שידור חוזר ועגום, רק בחזקת מי יודע כמה.
מחדל האחריות הפיקודית מחלחל למטה
אני לא רוצה להיכנס לוויכוח על מה שכבר קורה, אם כי קורה והרבה. אבל הנה מה שעלול לקרות תוך זמן קצר: ביחידות העייפות מלחימה ממושכת, ותחת המסר שהכול מותר, המשמעת תתרופף לרמה שקצין בכיר כינה באוזני "כנופיות". הסמכות הפיקודית נשחקת, בין השאר, משום שעד היום לא מוצתה עם איש האחריות הפיקודית למחדל הנורא של 7 באוקטובר. היו כמה שהלכו הביתה בצו מצפונם; צה"ל לא פירסם שום תחקיר מאז הפיאסקו של "תחקיר בארי". האקט המטהר של הדחת קצין שכשל כישלון כה יסודי לא אירע. איך, בתנאים האלה, יכול מ"פ להטיל מרות על מ"מ? צבא הוא ארגון שאם אין לו אתוס אין לו כלום, ואתוס שמופר על ידי המפקדים הבכירים אינו יכול להיות מקויים על ידי הזוטרים מהם.
המספרים בסדיר ובמילואים הולכים והופכים לשקר מוסכם כבר היום, וזה עלול להחמיר. בשטח יווצרו מסגרות חלולות, בסדר כוח וכשירות רחוקים מהתקן. קצינים צעירים יבחרו לא להמשיך בשירות, מי בשל השחיקה ומי בשל ההתנגדות הפנימית למשימות שהם לא מבינים או מתנגדים להם. בשנות השמונים חווה צה"ל משבר דומה, שלקח לו שנים להתאושש ממנו. ככל שכיבוש עזה יהפוך למצב קבע, לא תהיה התאוששות.
שר הביטחון לשעבר יואב גלנט (שהוא שאישר כשעוד היה בתפקיד את המהלך הנוכחי) אמד את סדר הכוח הנדרש לקיום ממשל צבאי בעזה בארבע אוגדות. מנין יבואו האוגדות האלה? מהארכת שירות החובה עד בלי די, בעוד הפארסה של אי-שירות החרדים נמשכת? מהעלאת גיל התיקרה לשירות מילואים וקריאה לשירות בפעם הרביעית או החמישית לאותם לוחמים, תוך יצירת נטל חברתי, כלכלי וערכי בלתי נסבל, בעוד הממשלה מכשירה את ההשתמטות?
תקציב הביטחון, שימשיך לתפוח על חשבון הכלכלה והצמיחה, לא ישמש להכשרת הכוחות לעימות עתידי או לשינויים הנדרשים בעקבות לקחי המלחמה, אלא לתחזוקת הכיבוש ברצועה. בתשעת החודשים הראשונים ללחימה הייתה עלות כוח האדם כ-25% מהוצאות המלחמה. אם התרחיש הזה יתממש, השיעור הזה רק יילך ויעלה, על חשבון ההצטיידות והאימון.
הפרות של מוסר הלחימה, שממילא נתפס אצל חלק מהחברה הישראלית ומהחיילים הצומחים בתוכה כנטל שנפטרנו ממנו בגלל מפלצתיות האויב, עלולות להפוך לדבר של יום ביומו. אם זה יקרה, על רובן אתם לא תדעו, כי התקשורת לא מדווחת, למעט אלה שהחיילים עצמם יפרסמו בגאווה ברשתות החברתיות. במקרה כזה, תועצם החלוקה למה שתא"ל גיא חזות מכנה "צבא הסייבר וצבא הפרשים": מי שלא ירצה לסכן את נפשו, תרתי משמע, בסוג כזה של שירות, ימצא מפלט באותו חלק של הצבא שרגליו אינן דורכות על אדמת עזה.
כל זה אינו תרחיש אימים מוגזם. חלק ממנו כבר קורה, השאר עלול בהחלט לקרות כי, כאמור, הוא כבר קרה בעבר. קצינים בכירים מאוד מדברים עליו בלחש, כי לדבר עליו בקול הוא לסכן את הקריירה. הדרך היחידה למנוע זאת היא שהפיקוד הבכיר יתעשת, יישר שורות ערכיות בתוך הצבא עצמו, יתייצב בפני הדרג המדיני – שחלקו, כולל ראש הממשלה, עוין אותו בגלוי ורק מחכה לגלגל עליו את האחריות הבלעדית למחדל – ויאמר לו ולנו את האמת. 14 חודשים לתוך המלחמה, דבר מזה עוד לא קרה.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי