כעשרים שנה אני עוסקת באופנים שונים - פעילות בכנסת, ספרים, מאמרים, הרצאות, מפגשים בארץ ובחו"ל - במטרה להעלות לסדר היום בישראל ובעולם את התפקיד ההרסני שממלאת אונר"א בתדלוק הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אונר"א עושה זאת בכך שהיא מייצרת לגיטימציה מערבית ובין-לאומית לאידיאולוגיה הפלסטינית השוללת את הציונות ואת קיומה של ריבונות ליהודים בשטח כלשהו בין נהר הירדן לים התיכון - שלילה הבאה לידי ביטוי בהמצאה חסרה התקדים של פליטות אין-סופיות ודרישה מופרכת ל"זכות שיבה" לתוך מדינה ריבונית אחרת.
לקטוע את שרשרת הפליטות
אונר"א עומדת בבסיס החטא הקדמון שמנע מערביי המנדט ומדינות ערב שתמכו בהם לקבל את ההפסד שלהם במלחמת העצמאות, (ובהינתן שמטרתם המוצהרת במלחמה הייתה שליהודים לא תהיה מדינה בשטח כלשהו בין הירדן לים, בכך הם הפסידו). בניגוד לכל היגיון מדיני שאיפשר לסיים מלחמות קשות בכל מקום בעולם, בניגוד למסר שניתן לעשרות מיליוני פליטים שבתום המלחמה עליהם לבנות חיים חדשים במקום שבו הם נמצאים, ובזכות אונר"א וקשר הפליטות האין-סופית והמצאת "זכות שיבה", התאפשר לערבים, תחת מטריה של כסף מערבי ותמיכה מהאו"ם, להמשיך להאמין שהם לא הפסידו במלחמת העצמאות, ויבוא יום והם ינצחו בה וישיגו את מטרתם של ביטול קיומה של ריבונות יהודית בשטח כלשהו.
וכך, דור אחרי דור, אונר"א מהווה את התשתית האידיאולוגית והאדמה הפוריה שעליה משגשגת לא רק שלילת הציונות הפלסטינית, אלא כל ארגוני הטרור הפועלים בשם אותו חזון של "שיבה" וזוכים לתמיכה בשל פועלם למימוש חזון זה. ולכל מי שמדמיינים ש"שיבה" זה געגוע תמים לבית סבא-רבא, 7 באוקטובר הוא דקה אחר דקה מימוש חזון ה"שיבה" הפלסטיני. לכן גם האופוריה הגדולה באותו היום - זה היה מימוש של חזון בן עשרות שנים. לכן, הבעיה אינה שכמה עזתים המקבלים שכר ישירות מאונר"א השתתפו בטבח, אלא שבפועל כמעט כל מי שהשתתפו בטבח, רוצחי חמאס מיומנים ו"עזתים רגילים", אם לא כולם, התחנכו בבתי הספר של אונר"א, נרשמו על ידי אונר"א כ"פליטים מפלסטין" למרות שהם נולדו בעזה וחיו שם כל חייהם, או חיו בשכונות המכונות בטעות "מחנות פליטים".
חשוב להבהיר שהחוק שעבר בכנסת אינו מבטל את אונר"א - זה אינו בכוחה של ישראל. אונר"א פועלת מטעם מנדט מתחדש של העצרת הכללית של האו"ם (כי זה עדיין בצורה מטורפת ארגון זמני שהיה אמור להיסגר אחרי 18 חודשים, שבהן היה אמור ליישב את הפליטים הערבים). מה שהחוק כן עושה הוא מפסיק את שיתוף הפעולה הוולונטרי של ישראל עם הארגון. החוק גם מבטל את הפריווילגיות שישראל העניקה לארגון. החוק אינו מונע מהמורה הפלסטיני להיכנס מחר לבית ספר וללמד, אבל לפחות מצידה של ישראל, הוא מפסיק את השקר שאותו מורה פלסטיני פועל בשם איזה רעיון נשגב של האו"ם.
יש כאן גם היבט סמלי חשוב מאוד. במשך כל השנים שבהן עסקתי באונר"א, יכולתי לפרק כל טיעון שדיפלומטים מערביים העלו בעד הארגון, מלבד אחד - שמדינת ישראל עצמה מבקשת מהם לממן אותו כי היא רואה בו "גורם מייצב". אז דווקא כיוון שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל ככלל ומערכת הביטחון בפרט משמשים בתור כיפת הברזל של אונר"א - דואגים ליירט כל איום למימון ולתדמית שלה - העובדה שכנסת ישראל, כמייצגת הריבון, בתמיכה רחבה, העבירה חוק שמשמעותו היא שמדינת ישראל לא תשתף פעולה עם תלייניה, היא חשובה ביותר.
הכנסת מילאה את תפקידה
התהליך שבו החוק התגבש ועבר הוא תעודת כבוד לכנסת ישראל ולעבודה פרלמנטרית. קשה להפריז עד כמה ההצבעה בכנסת על החוק הזה מייצגת דבר חריג ביותר. במשך עשרות שנים, כנסת ישראל - הגוף היחידי בישראל הנבחר ישירות ומייצג את העם ואת הריבונות - עוברת תהליך של החלשה. הסיכוי שחוק שיוזמת חברת כנסת מן האופוזיציה, בנושא שהוא בליבת העיסוק של המדינה, ועומד בניגוד לעמדה הרשמית של מערכת הביטחון והממשלה, ובניגוד לעמדה של מדינות מערביות, יעבור בכנסת, הוא אפסי. למעשה, אני לא יכולה לחשוב בשנים האחרונות על דוגמה דומה.
ליוויתי את התהליך של גיבוש החוק בשנה האחרונה והייתי גאה באופן שבו הכנסת תפקדה ככנסת. בתחילה היה זה זאב אלקין, שכיו"ר תת ועדה לנושאי חוץ ישב על הווריד של משרדי הממשלה בנושא הפסקת המימון לאונר"א, וכשהתברר שהממשלה ממשיכה לגרור רגליים ונותנת להזדמנות פז לחמוק, יזמו כמה חברי כנסת חוקים, כשהחשוב שבהם הוא החוק להפסקת שיתוף הפעולה של ישראל אם אונר"א. לי יצא לראות מקרוב את האופן שבו יוליה מלינובסקי פשוט התאבדה על החוק, עבדה בשיתוף פעולה עם חברי כנסת מהאופוזיציה והקואליציה ולא הניחה לממשלה למרוח ולדחות. העובדה שמול לחצים בין-לאומיים מטורפים ממש, ראשי סיעות האופוזיציה פעלו יחד להבהיר שהם לא מתקפלים, וחברי כנסת בתוך הקואליציה הבהירו שלא יתנו ידם לתרגילי מריחה ודחיינות, יצרה את המצב החריג של חוק שעבר למרות שהממשלה הייתה שמחה לוותר עליו.
מעבר לאנשים שעסקו בזה, אני חושבת שהיה כאן ביטוי חשוב למעמדה של הכנסת כמייצגת הריבון מול הממשלה התקועה באינרציה ונתונה ללחצים. אני חושבת שאחרי 7 באוקטובר, חברי הכנסת שמו לב שבעוד שמתגבשת בציבור הסכמה רחבה נגד אונר"א ונגד שיתוף הפעולה עם הארגון, הממשלה ממשיכה לגרור רגליים ומערכת הביטחון נוהגת כאילו דבר לא השתנה - ובפער הזה שנפער, הכנסת מילאה את תפקידה.
ולבסוף - יש חשיבות גדולה לכך שהחוק זכה להסכמה גורפת של חברי כנסת כמעט מכל סיעות הבית. בסופו של דבר, אונר"א, הפליטות האין-סופית ותביעת "השיבה" משקפים את ההסכמות הכי רחבות בקרב הפלסטינים והישראלים - הפלסטינים בתמיכה המוחלטת שלהם ברעיונות אלה, והישראלים, בוודאי היהודים, בהתנגדות המוחלטת להם. זה שהכנסת בהצבעתה נתנה ביטוי להסכמה הרחבה ביותר שיש במדינת ישראל - שהיא תהיה מדינתו הריבונית של העם היהודי ולא תשתף פעולה עם ארגון שפועל לחתור תחת זה - היא חשובה ביותר.