מלחמת 7 באוקטובר שבה והעלתה את הבעיה הפלסטינית לסדר היום העולמי, האזורי והישראלי. הוויכוח ביחס לאופן ההתמודדות עימה, ואף לפתרונה, נמשך כפי שהיה בחצי המאה האחרונה, ובגלגולים קודמים - למעלה ממאה שנה.
מדוע נכשלו כל הניסיונות להסדר מאז אוסלו, ומה ניתן ללמוד מכך על הסיכויים לפתרון הסכסוך? לנוכח התמדתו המייאשת של הסכסוך, נשמעות הערכות והצעות שונות ומנוגדות משני צידי המפה הפוליטית בישראל ביחס לכיווני הפעולה הנדרשים. בשני הצדדים לוויכוח זה משגשגות, לדעת הכותב, אשליות ולא מעט הונאה עצמית.
מטרת הדיון כאן איננה לחלק נזיפות מוסריות בין הצדדים לסכסוך—ישראל והפלסטינים—אלא לנתח את הסיבות לכך שכל הניסיונות להשגת הסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני נכשלו ואת ההשלכות של כל זאת ביחס לעתיד, לפחות זה הנראה לעין.
על בסיס זה אטען כאן שעיקר הסיבה לכך שפתרון חלוקת הארץ בין שתי מדינות, ישראל והמדינה הפלסטינית — על פניו הפתרון המתבקש, הסביר והצודק לסכסוך — לא התממש, גם כשישראל הונהגה על ידי ממשלות שרצו בפתרון זה, נעוץ בשאיפות הצד הפלסטיני ובתפיסתו היסודית בדבר הצדק ההיסטורי, שפתרון שתי המדינות אינו עונה עליה. חלק מהאופי המסוכן של הסכסוך, יש שיאמרו "הטרגי", הוא שמצב זה פוגע קשות לא רק בפלסטינים, אלא גם מקדם בישראל תהליכים שמסכנים אותה באורח קריטי.
העמדות במשא ומתן ב-3 צמתי הכרעה
שלוש פעמים מאז אוסלו הגיע המשא ומתן ביחס להסדר קבע לסכסוך לנקודת הכרעה: המתווה ("פרמטרים") של קלינטון בשנת 2000; שיחות אולמרט-עבאס, 2008-2006, במקביל לוועידת אנאפוליס בין הצדדים; ויוזמת קרי, שר החוץ בממשל אובמה, 2014-2013. המתווים שהונחו על השולחן בכל אחד מן המקרים היו דומים מאוד: נסיגה ישראלית מהשטחים מחוץ לאחוזים בודדים שעליהם יפוצו הפלסטינים באחוזים קרובים או אף שווים בתוך ישראל שבגבולות 1967, כולל מעבר בין שטחי המדינה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה; חלוקת ירושלים על בסיס לאומי, עם מעמד מיוחד להר הבית ושליטה פלסטינית עליו בפועל; ויתור פלסטיני על "זכות השיבה" של פליטי 1948 לשטחי מדינת ישראל, מחוץ למספרים סמליים, ויישובם בסיוע בין-לאומי במדינה הפלסטינית ובארצות מושבם. את יוזמת קלינטון דחו הפלסטינים למעשה על ידי הצבת דרישות נגדיות שסתרו אותה מעיקרה. בשני הצמתים המאוחרים יותר הם נסוגו בסופו של דבר מן המשא ומתן ו"נעלמו" ללא מתן תשובה סופית.
להתנהלות הפלסטינית בשלושת צמתי ההכרעה ניתנו הסברים שונים בישראל מצד תומכי הפשרה ההיסטורית בין הצדדים. אלא שברקע העמדה הפלסטינית עומדות סיבות עומק קריטיות בהרבה.
מה הן תפיסות היסוד והשאיפות בקרב הפלסטינים?
במרכזו של האתוס הלאומי הפלסטיני ניצב חלום השיבה של הפליטים, על צאצאיהם, לדורותיהם, לכפריהם ועריהם האבודים בישראל, הרבה יותר מאשר רעיון המדינה העצמאית לצידה של ישראל. במידה מכרעת מכוון המאבק הפלסטיני נגד תוצאות 1948 יותר מאשר כלפי תוצאות 1967. גם באותן תקופות שלאחר אוסלו שהסתמנה בהן נכונות ניכרת בדעת הקהל ובהנהגה הפלסטינית ללכת לפתרון שתי המדינות, מעולם לא הוכרה הלגיטימיות של מדינת ישראל, לא נזנחה התקווה שההסדר שייחתם לא יהיה סוף פסוק, ולא התקבלה הדרישה לוויתור בהסכם על "זכות השיבה" לתוך ישראל, או ליישובה הסופי בדרך חלקית/סמלית ובהסדרים אלטרנטיביים.
עמדות אלה אינן ניצבות בחלל הריק. הן מעוגנות בציפייה שהסדר שתי המדינות, אם ייכון, אין פירושו סוף הסכסוך, אלא הוא עשוי להוות קרש קפיצה להמשך המאבק — בתקווה שלאורך זמן ניתן יהיה אולי להביא להיעלמותה של ישראל ולכינונה של פלסטין על כל השטח שבין הירדן לים, באופן שאינו שונה מהותית מתפיסת "תורת השלבים" משכבר.
הא-סימטריה הבולטת ביחסי הכוחות בין ישראל החזקה לפלסטינים החלשים מוזכרת לעתים קרובות. יש לה השפעה עמוקה על הדימוי בעולם בדבר ישראל הגוליית מול דויד הפלסטיני. אלא שמציאות הסכסוך היא של א-סימטריה כפולה: מול העליונות הישראלית המוחצת בתחומים רבים, בוודאי מול הפלסטינים, ניצבת נחיתותה העמוקה והיסודית באוכלוסייה, בשטח, פוטנציאלית גם במשאבים, ובעוצמה מדינית מול העולם הערבי-מוסלמי כולו. במסגרת דימוי זה אצל הפלסטינים ובעולם הערבי, השלמה עם ישראל נתפסת לא רק כאי תיקון העוול ההיסטורי, אלא גם כתבוסה והשפלה לאומית.
לכל אורך הסכסוך הזינה א-סימטריה שנייה זו את תקוות הערבים שישראל תוכרע בסופו של דבר ותיעלם מן המפה, כפי שסולקו הצלבנים בשעתם. גם לאחר שחלקים משמעותיים של העולם הערבי נואשו ממחירי הסכסוך והגיעו להסכמי שלום עם ישראל, חוסר הלגיטימיות של ישראל והתקווה להיעלמותה לאורך זמן חיים עדיין מאוד בדעת הקהל הערבית. בציבוריות הפלסטינית—זו שהיא צד לסכסוך באורח העמוק ביותר—עוצמתה רבה לאין שיעור. לכל אורך הסכסוך, וגם היום, שאבה עמדה זו תקווה מהופעתו של סלאח א-דין מודרני (נאצר, סאדאם חוסיין, איראן), מיחסי הכוחות הדמוגרפיים בין ערבים ליהודים בישראל-פלסטין, ומדבקות הפלסטינים בעמדות היסוד שלהם, הכוללת מאבק עקשני ומתמשך שבמרכזו רעיון ההתנגדות האלימה.
יש לציין, שבניגוד לקודמו יאסר ערפאת, סמל המאבק הפלסטיני והתגלמותו, דוחה יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, אבו מאזן, באופן עקבי את דרך המאבק המזוין נגד ישראל כמזיק לעניין הפלסטיני. לכך, ולפעילות כוחות הרשות בשיתוף פעולה, גם אם לא מושלם, עם ישראל נגד חמאס וגורמי אופוזיציה מיליטנטיים אחרים בגדה, חשיבות מעשית קרדינלית. יחד עם זאת, הכחשת השואה על ידי עבאס, התבטאויותיו החוזרות ונמשכות שאין עם יהודי ובדבר חוסר הלגיטימיות ההיסטורית והערכית של ישראל, והסירוב העקבי לנוסחת "שתי מדינות לשני העמים" אופייניות לראיית היסוד הפלסטינית. יש בישראל האומרים שישראל —הבוטחת בעצמה ובזהותה — אינה זקוקה ללגיטימציה מהפלסטינים. אלא שראיית היסוד הפלסטינית מתורגמת למישור המדיני הפרקטי בעיקר בהתעקשות על "זכות השיבה" ואי-יכולת פוליטית ורגשית לוותר עליה.
אומנם יש לא מעטים בהנהגה וגם בציבור הפלסטינים הסבורים, ברמות שונות של מודעות, שאין סיכוי של ממש ליישום "זכות השיבה", ושיש להסתפק בפשרות סמליות ובפתרונות חליפיים לפליטים. קולות כאלה נשמעו מצד כמה מהכפופים לערפאת כבר בשיחות קמפ דיוויד 2000, שביחס אליהן דווקא עבאס הביע את התנגדותו לוויתור על "זכות השיבה". ואולם, לנוכח מרכזיות חזון השיבה ועוצמתו בתודעה הלאומית הפלסטינית, גם אלה שיש להם ספקות ביחס לסיכויי יישומה לא מעזים להעלות את אפשרות הנסיגה מ"זכות השיבה" על דל שפתייהם, משום שעמדה זו סותרת את סנטימנט היסוד הפלסטיני העמוק ביותר, ומחשש, מבוסס מאוד, שהיא מסכנת את חייהם. כפי שערפאת אמר לקלינטון בקמפ דיויד: "אם אבגוד, בלי ספק יהיה מי שיבוא לרצוח אותי".
טיעוני השמאל בישראל ביחס לכישלון המשא ומתן להסדר
לנוכח ההתרסקות המהדהדת של הסכמי אוסלו וכישלון שלושת סבבי השיחות להסדר קבע, נשמעו בקרב מחנה השמאל בישראל הסברים שונים לאי הנכונות הפלסטינית לקבל את המתווים שהוצעו להם. ביחס לפרמטרים של קלינטון, נטען שהנשיא האמריקני עמד כבר בימים האחרונים של כהונתו, והפלסטינים לא יכלו להסתמך על כך שההסדר שהציע אכן ייושם בפועל. גם ביחס למשא ומתן בין אולמרט לעבאס נשמעה טענה דומה בעקבות העובדה שאולמרט כבר איבד את בסיס התמיכה בו כראש ממשלה והיה בדרכו החוצה. אף ל"היעלמותו" השנייה של עבאס, ברגע שנדרש ממנו להכריע ביחס להצעות קרי, לא חסרו הסברים.
כפי שנטען כאן, האפולוגטיקה הישראלית ביחס לכישלון השיחות בשלושת צמתי ההכרעה על הסדר הקבע—שלפחות בשניים הראשונים הייתה ההנהגה הישראלית להוטה בבירור להגיע להסכם—מתעלמת מסיבות העומק לחוסר הנכונות הפלסטינית: חוסר לגיטימציה מוחלט לוותר סופית, בהסכם, על מימוש "זכות השיבה", והקושי העצום במתן לגיטימציה לעובדת קיומה של ישראל ולסופיות הסכסוך.
ככל שחלחלה ההכרה שאותם קשיים במשא ומתן שמקורם בפלסטינים אינם פשוטים או זניחים, אימצו חסידי ההסכם בישראל את מטבע הלשון ש"הפלסטינים כמובן לא יצטרפו להסתדרות הציונית"—התחמקות שאינה נטולה הונאה עצמית בכסות של אנדרסטייטמנט מתוחכם.
במקביל, ובעקבות אסון 7 באוקטובר ביתר שאת, נשמעת משמאל הטענה שהעם בישראל נתון בטראומה מתמשכת, ששורשיה עוד בשואה והמשכה בכישלון הניסיונות הקודמים להסדר מול הפלסטינים, במוראות הטרור והאינתיפאדה השנייה, ובתוצאות הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. הגורסים כך מציעים שיש להתייחס בהבנה לטראומה ולאמץ כלפיה מעין גישה טיפולית מתוך מטרה להרגיע את פחדי השווא המוגזמים ולהכשיר את הדרך לפתרון שתי המדינות. נפוצה גם הטענה שלציבור בישראל אין מספיק הבנה לפלסטינים ולשאיפותיהם.
נגד זאת, נטען כאן שהציבור הישראלי דווקא מבין טוב מאוד את עומק העוינות הפלסטינית ואת חומרת הסיכונים הכרוכים בהסדר, גם אם הוא לא בהכרח יודע לצקת את תחושותיו לכלים קונספטואלים-אנליטים מתוחכמים. הנה שניים מהסיכונים הכבדים והממשיים מאוד שהסדר שתי המדינות מקפל בחובו:
גם אם נניח שעליית חמאס, או כל גורם אחר שאינו מקבל את הסכם השלום, לשלטון במדינה הפלסטינית שתקום תיאסר בכוח ההסכם, מה בדיוק ימנע אפשרות כזו בפועל – בין אם תקרה בכוח הזרוע או בבחירות? זה יעמיד את ישראל בסכנה חמורה בלב ליבה של הארץ.
ומכאן לנושא חשוב נוסף שמוזכר תדיר במסגרת תפיסת השלום, על אף שאיבד את עיקר משמעותו הישנה: פירוז. פירוז שימש תמיד כאחת הערובות הביטחוניות החשובות ביותר למקרה שההסדר לא יעמוד במבחן. לסעיף כזה בהסכם שלום הייתה אכן משמעות רבה כל זמן שהחימוש המוביל, בעידן הטכנולוגי הקודם, היה נשק כבד – בעיקר מטוסים, טנקים, רק"ם אחר וארטילריה קנית כבדה. אלא שזה איננו עוד המצב, בוודאי לא בהקשר הפלסטיני. בחזית הלוחמה היום בולט נשק קל משקל, שניתן בקלות להברחה, ובחלקו ליצור מקומי, והוא דל חתימה, כמו רקטות ארטילריות, כתב"מים קלים, וטילי נ"ט ונ"מ. במדינה פלסטינית ריבונית, שצה"ל לא פועל בתוכה בהתמדה ובשיטתיות, קשה מאוד למנוע התפשטות נרחבת של נשק כזה, עם או בלי הסכמת השלטונות.
הסכנה כשלא צפוי בקרוב הסכם שלום עם הפלסטינים, ועמדות הימין
ההערכה שהסדר שלום עם הפלסטינים לא יושג כמדומה בעתיד הנראה לעין מעלה את השאלה מה קורה ויקרה בהיעדר הסדר.
כישלון מאמצי השלום ומה שנתפס כעצימת עין ואי-מתן דין וחשבון אמיתי מצד השמאל בישראל ביחס לנסיבות הכישלון ולעומק אי-ההכרה הפלסטינית, הביאו לא מעטים בוויכוח הפנימי בישראל לעבור צד, ולתנועה כללית ימינה בציבור. יש להבין, עם זאת, שטעויות וכישלונות הצד האחד אין פירושם שעמדות הצד השני אינן מוטעות ונידונות לכישלון לא פחות, או אולי יותר.
הסיכון העיקרי במציאות שבה לא צפוי הסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין הוא המשך והתרחבות של ההתנחלות היהודית בעומק השטח, בלב האזורים המיושבים בצפיפות על ידי פלסטינים. זהו התהליך שהולך ומעמיק כברירת מחדל על ידי פעולת המתנחלים, עם או בלי אישור, גם כשאין מדיניות ממשלתית שמקדמת אותו ובוודאי כשהיא קיימת. כתוצאה מכך הולכת ומתקדמת בשטחים מציאות שבה לא ניתן יהיה להפריד עוד בין האוכלוסייה הפלסטינית והיהודית. זהו הסיכון החמור ביותר לציונות ולעתיד מדינת ישראל—מה שקרוי מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, שעתידה להוביל למדינה ערבית-מוסלמית על כל השטח.
כנגד זאת פורס הימין הישראלי, על גווניו השונים, את המסכת התפיסתית הבאה. החזון בימין הקיצוני, שבחלקו נשען על תפיסת גאולה משיחית, דוגל בהחלת הריבונות הישראלית על כל השטחים, תוך פירוק הרשות הפלסטינית; התנחלות יהודית נרחבת ודיכוי ההתנגדות הפלסטינית באמצעים צבאיים חריפים ובגירושים נקודתיים; ועידוד פעיל ונמרץ של הגירה נרחבת של פלסטינים מהשטחים, תוך השארת הנותרים במעמד של תושבות ללא אזרחות. הזרם המרכזי בימין דוגל אף הוא בהרחבת ההתנחלות, חלקו בהגבלות כאלה ואחרות, ורבים מאוד בו שותפים לתקווה שניתן להביא לשינוי ממשי בדמוגרפיה בשטחים על ידי עידוד הגירה פלסטינית לארצות אחרות. אולם, בצד השאיפה לספח חלקים נרחבים מהשטח לישראל, נתפסת האוטונומיה הפלסטינית בזרם המרכזי של הימין כרע במיעוטו כהסדר ארוך-טווח בשטחים שלא יסופחו בכל הנוגע לשליטה בפועל על ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית וניהולה.
הצעות הימין במבחן הביקורת
נפתח ונאמר שאין להערכתי כל סיכוי להביא לשינוי יסודי במציאות הדמוגרפית בארץ: קיימות בה שתי אוכלוסיות אתנו-לאומיות שונות—יהודית וערבית—והן כאן להישאר. הוויכוח אם אנו מתקרבים לשוויון מספרי או אף לרוב ערבי בין הים לירדן, או ששיוויון כזה לא יושג ויישמר רוב יהודי יחסי, הוא חסר משמעות אמיתית. מדינת ישראל עם כ-20 אחוז אוכלוסייה ערבית היא מדינה יהודית ודמוקרטית, שניתן לקיים בה שוויון אזרחי ושילוב ראוי למיעוט הערבי. מדינה שיהיה בה מיעוט ערבי של כ-40 אחוז תהיה בפועל מדינה דו-לאומית, שכל השאלות בה יתנהלו מהזווית של הקונפליקט האתני. זה נכון אפילו ביחס לבלגיה המחולקת בפועל בין פלמים וואלונים, גם כשאין בה סכסוך אלים.
גם השאלה האם ערביי הארץ הם עם פלסטיני נפרד הזכאי להגדרה עצמית במסגרת מדינה עצמאית משלו, או שהם חלק חסר ייחוד מהזהות הערבית המזרח תיכונית, היא שאלת סרק. הבעיה האמיתית היא מה תהיה אזרחותם, שכן אין בעולם היום מצב שבו אוכלוסייה מוחזקת בתנאים של היעדר אזרחות. כאשר סין כבשה את טיבט, או רוסיה של פוטין השתלטה על חלקים מאוקראינה, ושתיהן הכילו על הטריטוריות הללו את ריבונותן, כלל הדבר כמובן מאליו את הפיכת התושבים שם לאזרחיהן, לרצונם או שלא לרצונם. אבל לא לסין ולא לרוסיה הענקיות נוצרה עקב כך בעיה דמוגרפית.
נראה שהתשובה המקובלת היום בקרב הזרם המרכזי של הימין הישראלי לשאלת האזרחות של ערביי השטחים היא שהרוב המכריע שלהם לא יסופח לישראל, אלא יישאר כאזרחי האוטונומיה הפלסטינית. אלא שאוטונומיה פירושה מידה של ממשל עצמי שמוענקת לאזרחים של מדינה באזור הנכלל בגבולותיה. אוטונומיה פירושה שלתושבי האזור האוטונומי יש הן שלטון עצמי מוגבל, שהם בוחרים בו, והן זכות להשתתף בבחירתו של השלטון המרכזי שהאוטונומיה שלהם כפופה לו – כמו שיש לאוטונומיה הבאסקית בספרד, שתושביה הם אזרחי ספרד, מצביעים בבחירות לפרלמנט הספרדי, וזכאים להיבחר אליו, כולל לעמדות הנהגה. מצב זה נכון גם ביחס למעמדה של סקוטלנד בממלכה המאוחדת ולמעמדה של גרינלנד בדנמרק.
אין זו שאלה סמנטית גרידא. הנורמות הבין-לאומיות אינן מכירות הפרדה בין ריבונות מדינתית לבין אזרחות. באיזו מדינה יהיו תושבי האוטונומיה הפלסטינית אזרחים? יש בימין שיסברו עדיין שמדובר בשאלה סמנטית בעיקרה, ויהיו מוכנים לקרוא לפתרון המועדף עליהם מדינה פלסטינית מוגבלת ולא אוטונומיה. אולם, ככל שמדובר אכן על הסכמה ישראלית למדינה פלסטינית, עם הגבלות שונות, יש שתי נקודות שדורשות הבהרה:
- אי אפשר לקיים אותה במתכונת גבינה שוויצרית, כ"איים" בתוך הריבונות הישראלית, ומוגבלת ל-30 אחוז מהשטח, כחלום הימין. זוהי בדיוק קונספציית האפרטהייד של דרום אפריקה שבמסגרתה הבנטוסטנים היו "עצמאיים". כל העולם, כולל ידידינו, יתפוס זאת רק כך.
- לא ניתן יהיה למנוע בהסכם ובפועל את השיבה הפלסטינית לאותה מדינה. גם לגופה של הבעיה וגם כהגבלה על הריבונות, אף אחד בעולם, ולא רק הפלסטינים, לא יקבל זאת.
מה שצריך וסביר לעמוד עליו במסגרת ההגבלות, הוא אכן הפירוז, במגבלות האמורות של מושג זה היום, וזכות התערבות צבאית של ישראל בשטח נגד איומים צבאיים וטרור, אם המדינה הפלסטינית לא עושה זאת, כמימוש זכות ההגנה העצמית, בדומה לקווים שסוכמו עם האמריקנים ביחס לדרום לבנון.
קונפדרציה ישראלית-פלסטינית או אפילו ישראלית-פלסטינית-ירדנית, שבמסגרתה כל צד מחזיק באזרחות משלו, היא רעיון שנשמע בעת ובעונה אחת, באופן פרדוקסאלי, הן בימין והן מירכתי השמאל הישראלי. בימין הוא נתפס כאמצעי למניעת חלוקת הארץ ושמירת ההתנחלות בכל רחביה כזכות לגיטימית, תוך הפרדה לאומית, בבחינת "ללכת עם ולהרגיש בלי". ואילו בקצות השמאל היא נתפסת כאמצעי להבטחת זכויות לאומיות ואזרחיות שוות לשני הצדדים לסכסוך במציאות שבה אפשרות החלוקה נראית כמתרחקת פיזית בשטח.
קונפדרציה היא מושג עמום מאוד. אבל מקובל להניח שהמושג כולל חופש תנועה וישיבה בכל שטחה וזכות לבחירת האזרחות המבוקשת לכל אחד על בסיס אינדיבידואלי. אלה בימין המעלים את הרעיון לא מודעים למה שתומכיו בשמאל תופסים כיתרון במסגרת חזון אחרית ימים של חיים משותפים של שלום ואחווה: תנועה וערבוב אוכלוסין לא רק בכיוון אחד, אלא בכל המרחב של הקונפדרציה. גם מי שחושב שניתן לעמוד על אזרחות נפרדת בתחומיה, צריך להביא בחשבון התיישבות מאסיבית של ערביי השטחים, וערבים מכל רחבי המזרח התיכון, בשטח ישראל, שמציעה יתרונות כלכליים עצומים. כמו בכל העולם ובניגוד לתקוות הימין, לחץ ההגירה הבלתי נשלט יהיה לעבר העולם המפותח, אל תוך ישראל, ולא ממנה. בסופו של דבר, גם אם לפי ההסכם לא תהיה למתיישבים בפועל בישראל זכות לאזרחות ישראלית, הם יתבעו, בתור תושבי קבע של ישראל, את האזרחות הזאת, ובוודאי יתבעו אותה צאצאיהם שיוולדו בישראל, ולא ניתן יהיה לשלול אותה מהם לאורך זמן. לנוכח הדמוגרפיה האזורית, פירוש הדבר הוא סופה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וסופה בכלל. הפרדה מדינית בין שני העמים היא האינטרס העליון של מדינת ישראל.
פתרונות אחרים?
מכאן לכמה הצעות בעלות היגיון פנימי רב יותר, שגם הן, יש לציין, אפופות בקשיים מעשיים עצומים:
אופציה מובילה היא פינוי חד-צדדי ישראלי של כ-70 אחוז משטח הגדה ושל רצועת עזה כולה. זאת תוך שמירה על גושי ההתנחלויות העיקריים הצמודים לקווי 67' ועל בקעת הירדן, ועל זכות ההגנה העצמית של ישראל להתערבות באופן פעיל בכל מקרה של השתלטות חמאסית או היווצרות איום צבאי או טרוריסטי בשטח המפונה.
התנתקות כזאת מהפלסטינים, גם אם לא תפתור לפי שעה את שאלת הריבונות הפלסטינית, עשויה להיתפס בעולם, אצל ידידי ישראל, כצעד בכיוון הנכון, ומעל לכל לפטור את ישראל מהסכנה החריפה ביותר המאיימת על קיומה—ערבוב בלתי ניתן להתרה בין שני העמים והליכה לקראת מציאות של מדינה אחת.
ועם זאת, המכשולים בפני צעד כזה, שיש לו תמיכה רבה במרכז-שמאל הישראלי, הם עצומים. רעיון ההיפרדות ספג מכה אנושה בדעת הקהל הישראלית בעקבות כל מה שבא בעקבות ההיפרדות מעזה, עליית החמאס שם, סיבובי הלחימה החוזרים ומטחי הרקטות, ו-7 באוקטובר. התפיסה החדשה שלפיה ישראל תפעל מעתה באופן אגרסיבי בכל גבולותיה על מנת לסכל התארגנות עוינת וחמושה כזאת אינה משככת חששות מוצדקים אלו.
יתרה מזאת, יש לומר בפה מלא שהמצב בשטח אינו דומה עוד לזה ששרר בזמן שלושת סיבובי המשא ומתן שתוארו לעיל. ראשית, ההתנחלות היהודית בלב האזורים צפופי האוכלוסין הפלסטינים בעומק הגדה התרחבה מאוד ופינויה הפך ככל הנראה לבלתי אפשרי. לא רק היקף ההתנחלות מונע זאת, אלא גם נחישות המתנחלים שלא להתפנות, שהפכה, יש לומר, למוחלטת בעקבות משבר המחאה החברתית ומה שנתפס בימין כסרבנות של ממש נגד סמכות ממשלה נבחרת. בקרב סקטור ניכר בין המתנחלים אף גברה מאוד הרדיקליזציה, שבין ביטוייה כפירה בסמכות המדינה ואידיאולוגיה של אלימות נגד הפלסטינים.
כך שגם הרעיון להשאיר את המתנחלים שבעומק השטח במקומם לאחר ההתנתקות, ולא לפנותם בכוח, אפוף בקשיים שנראים כבלתי פתירים. הישארותם בשטח מסכלת את תכליתה של ההתנתקות בין האוכלוסיות ואף תביא בהכרח להתנגשויות דמים בין מיליציות חמושות של המתנחלים לכוחות ולאוכלוסייה הפלסטינים.
מכשולים דומים עומדים בדרכו של הרעיון להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים שאינו פותר, אלא משעה, חלק ניכר מן המחלוקות שמנעו הסדר כזה בעבר. על פי תפיסה זו, תוקם מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, על פי הקווים שהוצעו בשלושת סבבי שיחות הקבע הקודמים, בעוד שההסדר הסופי בשאלת הפליטים ו"זכות השיבה" יידחה לשלב מאוחר יותר.
ניתן לטעון, במידה של צדק, שמבחינת העולם וידידיה של ישראל ייתפס הסדר כזה בפועל כסופי, ושהוא מגשים את עיקרו של האינטרס הישראלי בלגיטימיות בין-לאומית ובהיפרדות בין העמים. ואולם כשאי-הוויתור על "זכות השיבה" מצד הפלסטינים מתווסף ליתר המכשולים העצומים להסדר שנזכרו לעיל—מכאן ומכאן—הסיכויים שהסדר כזה יוכל לזכות באמון הרוב הישראלי הינם קלושים.
רעיון שהיה מקובל ומועדף בעבר על ממשלות העבודה בישראל הוא הסכם הכולל את ירדן, שרוב אוכלוסייתה היא ממילא פלסטינית, ושבמסגרתו תוקם פדרציה ירדנית-פלסטינית על רובם הגדול של השטחים. רעיון זה מכיל בחובו מספר יתרונות מרכזיים: המשטר ההאשמי היה תמיד, ונשאר, בעל ברית טבעי של ישראל נגד הרדיקליות הפלסטינית; והמסגרת הירדנית-פלסטינית הרחבה מכילה חלק גדול של הפזורה הפלסטינית, ובתוך כך גם מרחיבה את הפתרון המדיני עבור הפלסטינים ליותר מאשר מה שנתפס על ידם כגדם מדינה בגדה וברצועה.
מנגד, לא ברור אם המשטר ההאשמי עדיין מעוניין בהסדר כזה לנוכח הרוב הפלסטיני המוחלט שייווצר בפדרציה ירדנית-פלסטינית. אכן, הצד הפלסטיני עשוי לראות בהסדר כזה קרש קפיצה לקראת מדינה פלסטינית משני צידי נהר הירדן. בעבר היו בישראל שראו בהפניית השאיפות הפלסטיניות מזרחה פתרון רצוי. אולם יש החוששים, לא בלי צדק, שמה שישראל תקבל כתוצאה מכך הוא יריב פלסטיני מחוזק בהרבה, על שתי הגדות, הפועל ברוח הסיסמה הישנה ש"הדרך לירושלים עוברת בעמאן".
לנוכח המציאות ההתיישבותית שנוצרה בגדה הציג ממשל טראמפ ב-2020 את מה שכונה "עסקת המאה" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיקר החידוש בתוכנית הוא ברעיון לשמור על כל היישובים היהודיים בעומק השטח במקומם ובריבונות ישראלית, תוך חיבורם לישראל ברשת מסועפת של מסדרונות המתבססת באורח נרחב על מנהרות וגשרים. בשטח תיווצר איפה על פי התוכנית מציאות של ריבונות מפולשת, כשאזורים בריבונות פלסטינית ובריבונות ישראלית צמודים זה לזה ומתחלפים זה בזה, לעתים קרובות תוך גישה במישורי גובה שונים.
האישים שגיבשו את "עסקת המאה" ידועים ביחסם האוהד מאוד לישראל ולהתנחלויות. ולמרות זאת, אף חבר כנסת של הימין, חוץ מראש הממשלה נתניהו, לא הסכים לומר שהוא מקבל את תוכנית טראמפ, ורבים דחו את תנאיה במפורש. ומהצד השני, הסיכויים שהתוכנית תתקבל על ידי הפלסטינים גם במהלך כהונתו השנייה של טראמפ שואפים לאפס. עוד יותר משמעותית היא השאלה עד כמה התוכנית משרתת את האינטרס הישראלי לאורך זמן. אין להתעלם מכך שפינוי יישובים בעומק הגדה הפך בפועל לקרוב לבלתי אפשרי. יחד עם זאת, השארתם בריבונות ישראלית במציאות של היעדר הסדר ממשיכה ומחזקת את תהליך ברירת המחדל של המשך ערבוב האוכלוסיות בשטח וסכנת המדינה האחת. במקום שההתנחלויות באזורים צפופי האוכלוסייה הפלסטינית בעומק הגדה יחזקו את האינטרס הישראלי, האינטרס הישראלי הפך למשרת של פרויקט ההתנחלות.
סיכום
הסקירה של מרחב האפשרויות בנוגע להסדר אפשרי בין ישראל לפלסטינים, והמכשולים הגבוהים בדרכו, מתסכל, ואולי אף נוטה לייאש. הסכסוך עמוק ממה שנוטים לקבל בשמאל. ההבדלים הקטנים לכאורה שנותרו בין עמדות הצדדים מביאים רבים לאמונה שנדרשים רק עוד צעד קטן או שניים, משני הצדדים, ו"אקט מנהיגותי", כדי לפרוץ להסדר שלום. גם ההשוואה למצרים ולשלום שהושג עמה אינה במקומה. מצרים וישראל לא נאבקו על אותה ארץ, והסכסוך במובנו העמוק היה תמיד פריפריאלי לאינטרס הלאומי המצרי. התנתקות מהסכסוך, אף שלא באה בקלות ופגעה וממשיכה לפגוע בסנטימנט הלאומי המצרי, הייתה אפשרית, גם אם הצריכה הליכה של סאדאת נגד הזרם במצרים ובעולם הערבי. הופעת סאדאת פלסטיני אינה בלתי אפשרית, אך המכשולים שבפניהם יעמוד גבוהים בהרבה, והסיכוי שיירצח אם יוותר על עמדות יסוד פלסטיניות גבוה עוד יותר.
יחד עם זאת, המציאות המקומית, האזורית והעולמית היא דינאמית, וקשה לדעת לאיזה כיוונים היא תתפתח. אנחנו נמצאים לאחר יותר משנה של מלחמה טראומטית ורבת תהפוכות שהשפעתה על המזרח התיכון ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי ידועה.
התקדמות להסדר הבעיה הפלסטינית נשארת אינטרס ישראלי מהמעלה הראשונה, שכפוף רק לעצם קיומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אשליה היא לחשוב שישראל תוכל להתקיים מבלי שתישאר בעלת רוב יהודי מכריע, ותבטיח, בעת ובעונה אחת, שוויון אזרחי נאות למיעוטיה. כל פעולה או מחדל שיובילו לאי יכולת להפריד בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מסכן את עצם קיומה של ישראל.
ישראל צריכה לעצור ככל האפשר את המשך ההתנחלות באזורים צפופי האוכלוסייה הפלסטינית באופן שימנע הפרדה בין שני העמים. והיא צריכה לאמץ עמדה, שראש הממשלה נתניהו ביטא בנאום בר-אילן וגם אחר כך—לפני שהפך לבן ערובה בידי הימין הקיצוני—כששאל אם המדינה הפלסטינית תהיה איראן או קוסטה ריקה. עמדה זו צריכה לכלול קבלה של רעיון שתי המדינות, והתנייתו בשינוים מעשיים מטעם הרשות הפלסטינית בכל הנוגע לשיח הלגיטימיות של ישראל, מימון משפחות המחבלים, ונטישה בפועל של רעיון השיבה. כל זאת לא כתירוץ של הימין למנוע התקדמות במשא ומתן, אלא משום שכפי שראינו יש לכל אלו השלכות מעשיות ביחס לעמדות המדיניות האופרטיביות של הרשות. בנוסף, צריכה ההצעה הישראלית להיות מותנת בהשגת הסכמות בין-לאומיות, בראש ובראשונה מצד ארצות הברית, ביחס לזכותה של ישראל להתערב בשטח נגד כל איום צבאי או טרוריסטי במסגרת זכות ההגנה העצמית, כפי שהוסכם לאחרונה ביחס לדרום לבנון.
קשה לראות את הפלסטינים מקבלים ומיישמים כל זאת בעתיד הנראה לעין. אבל עמדה כזאת תרחיק את סכנת המדינה האחת, תעביר את נטל ההוכחה לצד הפלסטיני, ותאפשר לישראל את מינימום הלגיטימיות הנדרשת בזירה הבין-לאומית, לפחות מול ידידיה.
>>> פרופ' עזר גת הוא מחזיק קתדרת עזר וייצמן לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, יועץ אקדמי למכון למחקרי ביטחון (INSS), וחתן פרס א.מ.ת במדע המדינה ואסטרטגיה