בתום שלב א' של עסקת החטופים והמשא ומתן הקשה על שחרור כל היתר, ישראל טרם השיגה את שתי מטרות המלחמה המרכזיות בעזה: החזרת כל החטופים – החיים לשיקום והחללים לקבורה – ומיגור שלטון חמאס.
על רקע המיקוח הקשה מול חמאס מסתמנת מחלוקות בציבור הישראלי, בין הרוב המצדד בעסקה "בכל מחיר" לבין הגורסים כי לא ניתן להשאיר את חמאס בשלטון ובוודאי לא להיענות לכל דרישותיו: נסיגה מלאה של צה"ל משטח עזה וערבויות לסיום המלחמה ולשיקום הרצועה. חמאס נתלה בהחלטה האומללה להכליל את סוגיית השיקום בשלב ג' של תוכנית נתניהו-ביידן ממאי 2024, כדי להגדירה כחלק אינטגרלי מכל עסקה.
בידי ישראל ישנם שלושה מנופי לחץ עיקריים על חמאס. הראשון הוא חידוש הלחימה, השני הוא חסימת הסיוע ההומניטרי, שעליה כבר הכריזה הממשלה בעקבות סיום שלב א', והשלישי הוא מניעת שיקום הרצועה, לו זקוק חמאס כדי שלא להיתפס כמי שהמיט אסון בלתי הפיך על אזרחי עזה.
חזרה ללחימה תביא, בסבירות גבוהה, למות חטופים שעדיין חיים בשבי חמאס, וגם עצירת הסיוע ההומניטרי לא תשפיע על הארגון בקצב הנדרש, לאחר שמחסניו התמלאו במהלך הפסקת האש. לפיכך, לא ניתן להשיג את שתי מטרות המלחמה, אלא באמצעות דירוגן על ציר הזמן: קודם כל החטופים ורק אחר כך סיום שלטון חמאס.
הדרך השלישית
ניתן לחשוב על שלוש אפשרויות למיגור שלטון חמאס, אחרי שחרור החטופים, על בסיס עצירת המלחמה ונסיגה מעזה.
אפשרות אחת היא לנסות ולממש את חזון טראמפ לפינוי תושבי עזה ולהקמת שלטון אמריקני ברצועה ב"יום שאחרי". למרות ההתלהבות ממנה בישראל, העולם הערבי כולו מתנגד להצעה, ונראה כי גם טראמפ עצמו מבין זאת ומוכן לשקול רעיונות חלופיים.
ועדיין, המדיניות האמריקנית המעודכנת ביחס לעזה מייצרת סביבה אסטרטגית נוחה יותר עבור ישראל. הממשל מבהיר כי ארגון הטרור הרצחני לא ישלוט בעזה ב"יום שאחרי" המלחמה, ומספק לישראל, לפחות בשלב זה, גיבוי מלא לחזור ולהילחם בעזה בעתיד, ואף להפעיל בה כוח רב יותר מבעבר.
אפשרות שנייה היא חזרה ללחימה בהתאם לפרמטרים שייקבעו במשותף עם ארצות הברית – בדומה למכתב הצד שקיבלה ישראל במסגרת ההסכם עם לבנון. בכל מקרה, השאלה היא מה יכולה ישראל לעשות כדי ש"במועד ב'" של הלחימה היא תשיג את מה שלא הצליחה במבצעיה הקודמים בעזה?
יש שיטענו כי כיבוש הרצועה כולה ופירוק שיטתי של תשתיות הטרור של חמאס ונשקו הם יעד אפשרי. גם אם זה נכון, מהלך כזה יארך זמן רב ויהיה כרוך במחירים כבדים - חיי חיילים, משאבים כלכליים וצבאיים, יכולת להתמקד באתגרים ובזירות אחרות, דוגמת הגרעין האיראני, פגיעה נוספת במעמד ישראל בעולם, והזדמנויות שמימושן יידחה, דוגמת הנורמליזציה. גם אם נתעלם ממחירים אלה, ברור כי ישראל צפויה לשקוע בעזה ולהשתעבד אליה לשנים, בוודאי אם לא תבנה חלופה לשלטון חמאס.
האפשרות השלישית היא עמידה של ישראל על כך ששיקום עזה יותנה בפירוז הרצועה ובהתפרקות חמאס מנשקו, תוך שימור האיום להפעיל כוח בעוצמה גדולה (כ"חרב מונפת באוויר"). ישראל אומנם דחתה בתוקף את התוכנית שפרסמו באחרונה בקהיר מדינות ערב, לשיקום הרצועה, בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, אולם דווקא התניית מימושה בפירוז הרצועה תעצים מאוד את מערכת הלחצים על חמאס מצד האוכלוסייה העזתית. בכלל, יש להבהיר למדינות התורמות כי ללא ביטחון שהשטח המשוקם יהיה מפורז מתשתיות צבאיות של חמאס, אל להן לחזור על טעותן מהעשור האחרון, ו"לשפוך כסף" באזורים שהתחפרות מחודשת של חמאס בהם, מעל ומתחת לקרקע, תהפוך אותם למטרות לגיטימיות.
על רקע זה, אסור שנושא השיקום התשתיתי ייכלל במשא ומתן המתקיים כעת עם חמאס, וישראל חייבת למהר ולשים על השולחן עמדה מפורטת של התנאים לשיקום הרצועה בהקשרי הפירוז ולגייס את תמיכת ארצות הברית, אירופה ומדינות ערב בדרישותיה. בשלב הנוכחי, ישראל תסכים לדון בסיוע הומניטרי בלבד, הכולל מזון בסיסי, דלקים חיוניים, ומבני מגורים ארעיים לעקורים. ישראל תידרש לוודא כי המערכת הבין-לאומית והאזורית לא "זוחלת" לשיקום עמוק במסווה הומניטרי; וכי שיקום מלא של הרצועה – פינוי מקיף של ההריסות, תשתיות דיור קבועות, מערכות חשמל, מים, תחבורה וכלכלה – יותנה בפירוזה המלא.
מה יכלול הפירוז?
הבנות ברורות של כל הצדדים כי חמאס לא ישלוט בעזה, ימסור נשק ויתפרק מתשתיות טרור (אתרי ייצור, מחסני נשק, מערכי פו"ש וכדומה) מעל ומתחת לקרקע, ולא יוכל לבנות מחדש ולשקם את יכולותיו הצבאיות. לשם כך, תידרש צמרת חמאס הצבאית והמדינית לעזוב את הרצועה, ייחסם באופן הרמטי ככל האפשר ציר פילדלפי, בשיתוף פעולה בין ישראל, מצרים והמערכת הבין-לאומית, ויושמדו תשתיות הייצור והתת-קרקע של הארגון.
בשלב זה, על פי התוכנית הערבית, כוחות ערביים שייכנסו לעזה ישמשו יותר כיועצים ולא בהכרח יעסקו בפירוז עמוק של התשתיות הצבאיות. ישראל צריכה לחתור להבנות עם מדינות ערב וארצות הברית על מנגנון פיקוח יעיל; ובדומה להבנות מול לבנון, לוודא שלצה"ל יהיה תפקיד באכיפת הפירוז, היכן שיהיה מידע על נשק ויכולות צבאיות שאינן מטופלות במסגרת ההסדר.
על בסיס לקחינו עד היום, ברור כי פתרון צבאי לבדו לא ישיג את המטרות בעזה, ובכל אחת משלוש האפשרויות ישראל תידרש לייצר אלטרנטיבה לחמאס - גורמים שבמקביל לפירוק נשקו ושלטונו, ישלטו בסיוע שיזרום לעזה וימשלו בה בהדרגה.
גם כדי לקדם את פירוז עזה ועל בסיסו את שיקומה, ישראל תהיה חייבת להסתייע בגורמים פלסטיניים מקומיים, כולל בעלי זיקה לרשות הפלסטינית, בכפוף לרפורמות (אותן דורשות ממנה גם מדינות ערב כתנאי להשתתפותה בשלטון בעזה). למרות התנגדותה התקיפה של הממשלה להסתמכות תוכנית השיקום הערבית על הרשות הפלסטינית, בנייתה כאלטרנטיבה עתידית לשלטון חמאס, חיונית, מהווה תנאי למעורבות לטווח ארוך של המדינות התורמות ב"פרויקט" עזה, ותשקף הכרה בין-לאומית בצורך למגר את חמאס כשלטון ברצועה. בנוסף, ישראל תידרש, להסתייע בכוחות בין-לאומיים רשמיים ופרטיים (חברות ביטחון למשל) שיפקחו ויבצעו את תהליך פירוק תשתיות הטרור ברחבי הרצועה.
בשורה תחתונה, בידי ישראל מנוף רב עוצמה לפירוק שלטון חמאס והסרת האיום הצבאי מעזה לאורך זמן. זאת, בתנאי שתשכיל להתעלות מעבר לסיסמאות, ליצוק תוכן לדרישת ה"שיקום תמורת פירוז" ולהנחיל למערכת האזורית והבין-לאומית את הזיקות והתנאים הנדרשים.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL; אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL