לא פחות מכך שאימפריה כופה על מדינות התנהלות הלוקחת בחשבון את האינטרסים שלה, היא משרטטת בפעולותיה את גבולות הדמיון - ובתקופתו של טראמפ הגבולות הללו צפויים להשתנות.
מאז בחירתו, בחר טראמפ בשורה של פעולות, הצהרות ובעיקר בנאום גדול אחד, כדי לאותת שהסדר העולמי הליברלי לפיו מתנהל העולם כבר מאה שנה סיים את תפקידו. במציאות החדשה, שאותה תכונן ארצות הברית, עוצמה ואינטרסים של אומות חזקות ולא זכויות לאומיות יקבעו כיצד יתעצבו גבולות ויחסים בין אומות.
בכדי להבין מהו הסדר ממנו אנחנו יוצאים ולאן אנו הולכים, יש לשוב לימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה. אז, ב-1918, נשא הנשיא האמריקני וודרו וילסון את נאום 14 הנקודות שבישר על תחילתו של סדר עולמי חדש, במסגרתו עמים יזכו להגדרה עצמית במסגרת מדינות ריבוניות, שגבולותיהן הקבועים יהיו תחת ערבות הקהילה הבין-לאומית.
המציאות הזו נראית לנו כיום מובנת מאליה, אלא שבאותם ימים נשלטו עדיין אפריקה, אוסטרליה ורוב אסיה על ידי מעצמות אירופיות קולוניאליסטיות. מעצמות אירופה סיפחו לעצמן שטחים עצומים בזכות עוצמתן הצבאית ולא פחות מכך, מתוקף תחושת עליונות מוסרית שגרמה להן לחשוב שראוי שעמי העולם יחיו תחת שלטונן הנאור. וילסון חתר בנאומו תחת האמונה כי השלטון שלהם על עמים אחרים ראוי וצודק, ואותת שאמריקה צפויה להטיל את כובד משקלה כדי להבטיח כי עידן האימפריאליזם הקולוניאליסטי יגיע לסופו.
כדי שחזונו של וילסון יתממש, נדרשה מלחמת עולם נוספת שכילתה את כוחותיה של אירופה וחיסלה כל טענה שהייתה יכולה להיות לה לעליונות מוסרית. ארצות הברית קמה מהמלחמה כמנהיגה הבלתי מעורערת של העולם החופשי, והנהיגה על ידי הפעלת כוח ודוגמה אישית מציאות עולמית חדשה, שהציבה במרכזה את זכותם של עמים לחירות וריבונות.
נשיאים אמריקנים מימין ומשמאל היו גאים בסדר שכוננה אמריקה. ג'ורג' בוש הבן ציין בגאווה במהלך מסע הבחירות הראשון שלו לנשיאות, כי "מעולם לא היינו אימפריה… ייתכן שאנחנו המעצמה היחידה בהיסטוריה שהייתה יכולה להפוך לכזו, וויתרה". האמירה של בוש הבן נכונה חלקית, או ליתר דיוק נכונה למאה העשרים.
ב-127 השנים שחלפו מאז סיפוח הוואי ב-1898, הפכה ארצות הברית למעצמת העל העולמית. עם זאת, למרות גידול של פי 40 בכוחה הכלכלי והפיכתה למעצמה החזקה בעולם, היא סירבה לגדול. חיילים אמריקנים נלחמו באירופה, בווייטנאם, בקוריאה, באפגניסטן, בכווית, בסודאן ובעיראק, אך תמיד חזרו הביתה והחזירו לילידים את המפתחות לשלטון.
אלא שלפני שהפכה ארצות הברית למעצמה אנורקטית הנמנעת מהתרחבות, שלטה בה במאה ה-19 תפיסה אידיאולוגית בשם "הייעוד הגלוי", לפיה לארצות הברית ישנה זכות אלוהית להתפשט מהחוף המזרחי ולתפוס את כל יבשת אמריקה. השכנוע העמוק הזה, שיצר את האומה רחבת הידיים שאנו מכירים, הצדיק בעיניהם של את דחיקת האינדיאנים ממקומות מושבם ואת ההתרחבות האדירה של אותה מאה. אלא שתפיסת "הייעוד הגלוי" הצדיקה את ההתרחבות במאה ה-19, נזנחה בשאט-נפש במאה ה-20. למעשה, מאז נאום 14 הנקודות של וילסון אף נשיא אמריקני לא העיז להזכיר אותו בהקשר חיובי, ואז הגיע טראמפ.
שגשוגה של אמריקה נמצא מעל כל עיקרון אחר
בפסקה החשובה ביותר בנאום ההכתרה שלו, שייחרט כנראה בהיסטוריה לא פחות מנאום 14 הנקודות, הוא הצהיר שארצות הברית חוזרת להתפשט ולגדול: "ארצות הברית תראה את עצמה שוב כאומה צומחת, כזו שמגדילה את עושרה, מרחיבה את שטחה, בונה את עריה, מעלה את ציפיותינו ונושאת את דגלנו אל אופקים חדשים ונפלאים. אנו נרדוף אחר ייעודנו הגלוי אל הכוכבים, נשגר אסטרונאוטים אמריקנים ונניף את דגל הכוכבים והפסים על פני כוכב הלכת מאדים".
כשטראמפ סיים להקריא את הפסקה הזו, עיני העולם היו על אילון מאסק, שנופף באגרופו וצחקק כמו ילד. אלא שהדרמה האמיתית התחוללה 5 קילומטרים משם, בקתדרלה הלאומית של וושינגטון: הנשיא המנוח וילסון התהפך בקברו. הסדר העולמי שיצר נסדק, המורשת שלו חוללה.
למרות 127 שנה ללא כיבושים, טראמפ קשר בלי למצמץ בין חיוניות, צמיחה לאומית וגידול בשטחה של ארצות הברית, והעלה מהאוב את "הייעוד הגלוי". למרות שהפסקה מסתיימת בערגה לכוכבים, הרי שאין ספק שהכוונה של הנשיא החדש היא לעצב מחדש גם את גבולות ארצו בכדור הארץ.
מאז בחירתו, טראמפ החל לפעול במרץ לסיפוח גרינלנד, האי הגדול בעולם שמתפרס על שטח הגדול משטחן של גרמניה, בריטניה, ספרד וצרפת במשותף. בנוסף, הוא הצהיר על סיפוח תעלת פנמה, צייץ כמה פעמים שהוא פתוח לצירוף קנדה לאיחוד האמריקני ובהערת אגב אפילו ציין שהמותניים של ישראל צרות מדי.
הסיבה לפליטת הפה, כמו גם לפעלתנות הטריטוריאלית של טראמפ, נובעת מכך שלתפיסתו זכותם של עמים להגדרה עצמית, וזכויותיהן של מדינות לגבולות קבועים, הם כבר לא עקרונות מקודשים העומדים מעל כל עיקרון אחר.
הבטחת עוצמתה ושגשוגה של אמריקה, או זכויות אדם שאינן הזכות להגדרה עצמית של עמים, נחשבות אצל טראמפ יותר. זו הסיבה שהוא לא רואה כל גנאי בהעברת למעלה ממיליון עזתים, שעל פי סקרים פנימיים רוצים לעזוב את עזה, לארצות אחרות. הפגיעה של הגירה כזו בקוהרנטיות ובסיכויי ההתממשות של הסיפור הלאומי הפלסטיני לא מעניינת אותו. הוא מעוניין להחזיר יציבות, להבטיח זכויות אדם ולהביא שקט.
זו כנראה גם הסיבה שהשהות הלא-תחומה בזמן של הצבא הישראלי בתא השטח הקרוי על פי ההרגל סוריה, לא צפויה לעניין אותו, וכי הוא פתוח לחלוטין לאפשרות לשרטוט מחודש של גבולותיה של אוקראינה כחלק מהסדר שיסיים את המלחמה שלה עם רוסיה.
כפי שגבולות אוקראינה או גבולות המזרח התיכון שצוירו על ידי זוג פקידים, צרפתי ובריטי, לא מקודשים; וכך גם לא מקודשים UNWRA, או ארגון הבריאות העולמי שטראמפ יצא ממנו ביומו הראשון כנשיא, והאו"ם, ונאט"ו וכל הקונסטרוקציות הרב-לאומיות שביקשו לאכוף נימוסי שולחן על אומות ריבוניות, חזקות וליברליות בשם ערכים שכבר מזמן אין להם שום קשר לצדק.
מאז הקמתה הייתה כפופה ישראל להיגיון הפנימי של הסדר הליברלי, שיצר מגבלות וכפה קונספציות שמנעו מאיתנו להתנהל באופן שיאפשר לנו למצות את המיטב מהניצחונות שלנו במלחמות או מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. למרבה המזל, ישראל התפכחה בעקבות 7 באוקטובר להבנה כי הקונספציות מימין ומשמאל שהובילו אותנו בעשורים האחרונים, היו שגויות, מסוכנות ובעיקר לא מחוברות למציאות שאנחנו חיים בה.
העידן החדש עליו הכריז טראמפ, הוא הזדמנות נהדרת לישראל המתעוררת להתחיל מחדש. זו הזדמנות לחשוב לעומק על תפיסת הפעלה חדשה ויעדים לאומיים התואמים את ההזדמנויות הטמונות ברגע היסטורי שבו מפציע סדר עולמי חדש.
>>> רותם מ. סלע הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר" ו"מחרתיים", מגיש הפודקאסט "הטווח הקצר"