הנשיא הרצוג, בטקס השבעת נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, אמר כך בשבוע שעבר:
"יש מיליוני אזרחים בישראל שחרדים לאובדן דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. שחוששים כי האיזונים העדינים בין הרשויות נשחקים לטובת הרשות השופטת, ושזו מנותקת מהם, 'גוזלת' מהם את הבחירה שלהם ואת מעמדם כ-רוב, [...] ואינה מייצגת את האוכלוסייה על כלל גווניה. הם טוענים, ובמידה רבה של צדק, ששבעים פנים למשפט, אך אלה לא מוצאים כיום את ביטויים המספק במערכת המשפט הישראלית. אני קורא לכם – הנהגת מערכת המשפט ואומר: לקולות האלה יש משמעות. לביקורות האלה יש מקום. לכאבים האלה חייב להיות ביטוי. צריך להקשיב להם קשב רב, צריך להיות פתוח אליהם, להבין אותם, להפנים אותם, צריך להיפגש איתם, במובן העמוק של המילה, בלב פתוח. בנפש חפצה"
העובדה שרבים בציבור אינם מסכימים עם פסיקת בתי המשפט היא בוודאי נתון שיש להתחשב בו, אבל חשוב לא פחות לבחון מהן אותן תפיסות ערכיות שביחס אליהן שוררת אי-הסכמה. הנה כמה נתונים מסקר מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, באשר לעמדות האזרחים היהודים, שמספקים תמונת מצב מדאיגה ושיש בהם כדי להזכיר במה עוסק החלק הארי של אי-ההסכמה: למעלה ממחצית הציבור היהודי (53%) סבור ש"האזרחים הערבים הם סיכון ביטחוני לישראל" (מדד 2024); 43% סבורים ש"בישראל צריכות להיות לאזרחים היהודים יותר זכויות מאשר לאזרחים הלא-יהודים" (מדד 2023); כמעט 40% סבורים ש"הבסיס לחקיקה ולפרשנות המשפטית בישראל צריך להיות בעיקר המשפט העברי"; לא פחות מ-60% השיבו כי הם סבורים ש"ארגוני זכויות האדם, כמו האגודה לזכויות האזרח בישראל, גורמים נזק למדינה"; ו-47% סבורים ש"יש לשלול את זכות ההצבעה לכנסת ממי שמסרב להצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" (מדד 2018).
"מיליוני האזרחים שחרדים לאובדן דמותה של מדינת ישראל היהודית", שאליהם התייחס הנשיא הרצוג, הם (גם) אותה כמעט מחצית מהציבור היהודי שמחזיקה בעמדות הגזעניות המבטאות תפיסה של עליונות-יהודית, כפי שמוצאות ביטוי בסקרים השונים. אלה ממצאים מבהילים. אין דרך קלה להתמודד עם מציאות זו. אולם, הדרך שבה בחר הנשיא, של קריאה למערכת המשפט להכיר בכך שגם "לקולות האלה יש משמעות", ש"לביקורות האלה יש מקום" וש"לכאבים הללו חייב להיות ביטוי", בוודאי אינה הפתרון. אם מערכת המשפט תשמע בקולו של הנשיא ותאמץ את הביקורת על מחויבותה לשוויון ולזכויות האדם, תואץ ההידרדרות של ישראל עוד יותר; וגם אם היא תבחר, כפי שראוי, להתעלם מן הדברים, כבר נגרם נזק בעצם הנרמול שהעניק הנשיא לעמדות הביקורת.
הדרך להתמודד עם תופעות אלו היא בראש ובראשונה באמצעות אמירה חינוכית, נחושה וברורה. על נשיא הנוהג באומץ לב ציבורי לקרוא למערכת המשפט להגן בחירוף נפש על הזהות הדמוקרטית של מדינת ישראל, גם אם אין זו עמדה פופולרית, גם אם הדבר גורם לכך שהממשלה מסיתה נגדה את הציבור ומנסה לחסל את הביקורת השיפוטית. על נשיא הנוהג באומץ לב ציבורי להוכיח את הציבור על בחירתו בעמדות פסולות מוסרית. מצופה ממנו להבהיר שארגוני זכויות האדם מגנים על מדינת ישראל, ולא מחלישים אותה; שאזרחי ישראל הערבים הם נכס למדינה, הם ערובה לביטחונה, לחוסנה הכלכלי, האקדמי, הרפואי, ומי שסבור שהם סיכון ביטחוני לישראל טועה והוא זה שמסכן אותנו; ושבישראל חייבת להישאר מחויבות מוחלטת לשוויון זכויות ליהודים ולערבים, גם אם הרוב בקרב הציבור היהודי חושב אחרת.
עמדות הציבור מעוצבות בראש ובראשונה על פי עמדות מנהיגיו ומנהיגותיו. בידי המנהיגים הבחירה אם ישמשו מצפן מוסרי של החברה או רק מכשיר למדידת כיוון הרוח. מערכת המשפט, שבכוחותיה ההולכים וכלים משמרת את לפיד הערכים הדמוקרטיים, אינה זקוקה לקריאה להתפשר עם אלה הזוממים לחסל את הדמוקרטיה ולכונן כאן חברה גזענית. מערכת המשפט זקוקה לחיזוק ולעידוד, בראש ובראשונה ממי שמעמדו אינו תלוי בתמיכה הציבורית בו, בדיוק כמו מערכת המשפט עצמה.
>>> ברק מדינה הוא פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר