מתווה שחרור החטופים מעורר מערבולת רגשית. לצד התקווה לשובם של אחינו, מתגנב החשש הביטחוני עקב המחיר של העסקה. ולמרות זאת, מדובר בעסקה חשובה לישראל. חשיבותה הגדולה היא מבחינה ערכית. האזרחים שהופקרו בשבת ההיא חייבים לחזור, אחרת כדאי שנשאל את עצמנו מה משמעות הערבות ההדדית ו"כל ישראל אחים". וזאת למרות הקשיים הביטחוניים, שלרובם יש מענה.
העסקה יכולה גם להועיל מבחינה אסטרטגית, אבל זה תלוי מה נעשה לאחר העסקה. לגבי השאלה אם ניתן היה להגיע להסכם הזה לפני כמה חודשים - נכון, זו שאלה המנקרת את התודעה, אך כמו הרבה שאלות של "מה היה אילו" היא מיותרת כרגע. שאלה זו ושאלות נוספות יישארו לשיפוט ההיסטוריה, או לזו של ועדת החקירה (בתקווה שתוקם).
הבעיה הגדולה של העסקה היא היותה עסקה מפוצלת לשלבים, והכי חשוב, הרצף בין השלב הראשון לשלב השני. התמורות הגדולות של חמאס מצויות בשלב השני, זה המבטיח את שחרור האסירים הכבדים יותר, את עצירת המלחמה, ואת נסיגתו המוחלטת של צה"ל מהרצועה. בשלב זה גם המחירים של ישראל גבוהים יותר (כולל המחירים הפוליטיים). חשש נוסף הוא שחמאס לא יודע איפה כל הגופות. ייתכן שבערפל הקרב הוא אכן איבד שליטה עליהם, וסביר יותר שהוא ישקר על מנת לשמור לעצמו כמה קלפי מיקוח כתעודת ביטוח שתמנע את חידוש המלחמה. לכן, בראייה מפוכחת, לצערי, רוב הסיכויים שמדובר בעסקה חלקית וליום שהיא תתפוצץ יש להיערך כבר עכשיו - הן בהיבט הביטחוני, והן בהיבט האסטרטגי של "היום שאחרי העסקה".
האיום הביטחוני
מתנגדי העסקה מצביעים על הסיכון הביטחוני הכרוך בה. אם מרכזים את הדאגות שלהם, אז מדובר בשלוש עיקריות:
- שחרור מחבלים מסוכנים מהכלא הישראלי. מדובר בסיכון כפול: אנשים מסוכנים שחוזרים לשטח ("סינווארים") ועצם השחרור שייחשב להצלחה של חמאס, יחזק את מעמדו וידרבן את הפלסטינים לחטיפות נוספות בעתיד.
האם השחרור רק ידרבן עוד חטיפות של ישראלים? (חגיגות לאחר שחרור אסירים) - החזרה של תושבי צפון הרצועה למרחבים שטוהרו והקרובים ליישובינו בגבול רצועת עזה (וזאת ללא בידוק דקדקני) עלולים לחדש את איום הפשיטה והירי מנגד.
- נסיגה מהשטח וסיום המלחמה כאשר חמאס נשאר השולט ברצועת עזה בפועל. שליטתו תאפשר בטווח הרחוק חידוש יכולות צבאיות (התעצמות צבאית – הברחות, ציר פילדלפי ועוד). ובטווח הקצר, שימור רעיון ההתנגדות הפעילה מול ישראל.
אכן, לכאורה בעיות קשות. עם זאת, למען האמת רק הבעיה השלישית - שימור חמאס כשליט בפועל, היא בעיה אסטרטגית חמורה. היא סותרת את מטרות המלחמה. כל השאר פתיר.
נסביר: שחרור של אסירים הוא אכן מחיר כבד, אבל ידענו שנשלם אותו מהרגע הראשון. אין כאן הפתעות, זה המחיר על ההפקרה של אחינו ועל הכשל הנורא. למרות זאת, ניתן לנהל את הסיכון - אסירים מסוכנים שעלולים להבעיר את השטח יוגלו למדינה שלישית (אגב, לכל המודאגים, אם מדינת ישראל רוצה להגיע למשהו על מנת לטפל בו היא הוכיחה שהיא יכולה לעשות כמעט בכל מקום בעולם). יתר האסירים (מסוכנים פחות) שיוחזרו לאיו"ש ועזה יישארו תחת פיקוח מודיעיני מרחוק. ומי מהם שיחזור לפעילות טרור ייעצר או יסוכל.
עצם החזרה של תושבים לצפון הרצועה אינה מסוכנת. נכון, כל עוד יש סכסוך ישראלי-פלסטיני יימצאו אלה שיתגייסו לשורות ארגוני הטרור, גם אם הם כרגע ילדים תמימים. ללא טיפול בבעיית השורש אנו ממשיכים לטפל בסימפטום. הסיכון הוא בנייה מחודשת של תשתיות טרור. ופה יש להבהיר כי אזור צפון הרצועה נחרב לחלוטין, מעל ומתחת לפני הקרקע לא נשארו תשתיות טרור, שם ביצע צה"ל השמדה של חטיבות חמאס (מעבר להכרעה צבאית). ולגבי ההמשך, אני מניח כי להבדיל מהאופן שבו פעלנו לפני 7 באוקטובר, הפעם מדיניות האכיפה לשם מניעת התעצמות חמאס תהיה שונה. סביר שתהיה הרבה יותר אגרסיבית. זה אמור להיות משהו דומה למה שאנו רואים בלבנון, אך פי כמה יותר. המטרה היא לא לאפשר את בניית האיום מחדש.
היום שאחרי העסקה
הסיכון של השארת חמאס בשלטון הוא אכן סיכון חמור. בעוד שאנו יכולים לפתור מקומית את בעיית ההברחות לעזה מציר פילדלפי גם מעל וגם מתחת לקרקע, זה לעולם לא יהיה הרמטי. כל עוד חמאס בשלטון, האיום יתחדש. ומאחר שכך, אנו חייבים להתכונן כבר עכשיו ליום שאחרי העסקה. בין אם היא תושלם או בין אם תופר על ידי חמאס, מתישהו היא תסתיים. ומה נעשה במקרה הסביר שחמאס נשאר על כנו כריבון בעזה, ואפילו מחוזק? הרי הסרתו מהשליטה היא עוד אחת ממטרות המלחמה שטרם הושגה. ולכן, יש להיערך לכך שישראל תיאלץ לחזור ולהילחם בעזה, בין אם הדבר יקרה בעוד כמה שבועות או כמה חודשים. וכשזה יקרה, לא נוכל להתחמק מהסוגיות שלעיתים נוח לדחוק הצידה ושנמאס כבר לשמוע עליהן - מה עושים בסוף עם עזה?
ניתוח קר מראה שניוותר עם 4 חלופות:
- כיבוש מחדש וסיפוח לישראל: העסקה מסבכת אפשרות זו. אפילו בשטח שטוהר בצפון הרצועה זה יהיה מסובך. הרי שכמיליון פלסטינים צפויים לחזור לצפון הרצועה. לפנות אותם שוב, גם אם אפשרי צבאית, לא יהיה דבר פשוט מבחינה בין-לאומית. כלל לא בטוח שאפילו הנשיא דונלד טראמפ ימהר לברך על כך. כמו כן, אופציה זו בלתי ניתנת לשכפול לכל רחבי הרצועה. אנחנו יכולים לכבוש, לטהר ולספח את צפון הרצועה, אפילו לבנות שם יישובים, אך זהו פתרון מקסימלי לאזור מינימלי, שמחיריו הפנימיים (מחאה חמורה) והחיצוניים (בידוד וחרם) כבדים. לכן, נשאלת השאלה - האם זה כדאי עבור פתרון חלקי? כנראה שלא.
מחיר הכיבוש יהיה גדול מהיתרונות שלו (צה"ל בפעילות ברצועה, ארכיון)|צילום: דובר צה"ל - כיבוש וממשל צבאי: במצב זה, צה"ל כובש את כל הרצועה, מטיל ממשל צבאי, וממשיך את חיסול חמאס בו-זמנית ללקיחת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי ודאגה לכל צורכי האזרחים העזתים. לאופציה זו משמעויות בין-לאומיות כבדות ועלויות גבוהות הן בחיי לוחמים, הן בכלכלה ובלגיטימציה הפנימית-חברתית. יידרש גיוס מילואים נרחב, חימושים רבים, וזמן רב. לא סתם ראש הממשלה פסל רעיון זה בתחילת המלחמה. הבעיה הגדולה (גם אם נתמודד עם הבידוד הבין-לאומי, ונגנוז לנצח את חזון הנורמליזציה הישראלית-ערבית) היא שזה עלול להיות פתרון הקבע. מי יסכים לקחת את הרצועה מידי צה"ל? כל גורם ערבי שיעשה זאת (ללא פתרון מדיני משלים) ייחשב משתף פעולה עם ישראל וככזה הנכנס לשלטון על כידוני צה"ל. נקבל את עזה לנצח עם יותר מ-2 מיליון אזרחים פלסטינים רעבים, באזור מוכה אסון.
- שב והנח: ישראל יוצאת מהרצועה ומשאירה את המצב כפי שהוא ללא התערבות אזרחית. יש שיקראו לזה "כאוס מכוון". ישראל משאירה לעצמה את הזכות להגנה עצמית ולהמשיך בפעילות כירורגית נגד חמאס, אך לא עוסקת כלל בהיבט האזרחי של ניהול הרצועה. סביר כי במצב זה חמאס חוזר. הוא מנצל את הכאוס לבניית כוחו מחדש. וזה יהיה רק עניין של זמן עד שיתחדש האיום על ישראל מעזה. יהיה פה מעגל זדוני שבו חמאס מתחזק עקב היותו הריבון בפועל ששולט בסיוע ההומניטרי, ישראל מחלישה אותו באופן צבאי, אך הוא חוזר ומתחזק כתוצאה משליטתו הכלכלית ברצועה ומהעובדה שאין שום רעיון מתחרה לרעיון ההתנגדות שהוא מייצג. זה יכול להימשך שנים עד להכרעה. אנחנו כנראה ננצח בסוף ושאריות חמאס הצבאי יוכחדו, אך נוכחותו ברצועה תמשיך, וכל עוד רעיון ההתנגדות האלימה קיים זה לא פותר כלום.
- ממשל אזרחי חלופי: גוף שאינו חמאס שמטפל בחלוקת הסיוע האזרחי, בניהול האדמיניסטרטיבי של רצועת עזה. זה יכול להיות כחלק ממתווה כולל של העברת האחריות האזרחית לגורם שלישי, תוך השארת האחריות הביטחונית בידי צה"ל (בעיקר באמצעות סיכולים ממוקדים מהאוויר ומבצעים חסויים). אפשרות זו אכן מסובכת יותר, אבל היא מסירה את שלטון חמאס, ניתנת לשכפול לכל רחבי הרצועה ולא מנוגדת לחוק הבין-לאומי. להבדיל מאפשרות הממשל הצבאי, היא מבטיחה שצה"ל ימשיך להיות אחראי על הביטחון של ישראל, ולא על הביוב של עזה. הגורם שייקח אחריות על הרצועה חייב לענות רק לשני תנאים - ללא חמאס ובעל יכולות מעשית לתפקד בעזה. זוהי סוג של "ועדה קרואה" זמנית - רעיון שמתגלגל כבר כמה חודשים בתוך המערכת. למרות שהוועדה הזו תוקם בברכת הרשות הפלסטינית, ואולי תהווה הבסיס להחזרת רשות פלסטינית מתפקדת לרצועה בסוף הדרך, סביר שהרש״פ תתנגד (זו הנטייה של הרשות לברוח מאחריות ולדרוש את "הכול או לא כלום"). גם בישראל יש שיתנגדו לעצם אזכור הרשות הפלסטינית כמעורבת, למרות שמעורבותה מינורית וסמלית. אך פה המקום להזכיר את אפקט הלחץ של טראמפ, שהביא לעסקה הנוכחית עוד בטרם נכנס לבית הלבן.
הרשות תתנגד - אבל ניתן יהיה להפעיל לחצים שיאפשרו שלטון חלופי, (ארכיון)|צילום: רויטרס
סיכום
ישראל צריכה להחליט מהו מצב הסיום למלחמה הזאת - אין דרך לחמוק מכך. עסקת החטופים היא רק תחילת הסוף, ואם לא נתכנן כבר עכשיו איך נראה היום שאחרי העסקה, לא יהיה סוף למלחמה. אם לא נדבוק בתוכנית המקורית שלנו להחלפת חמאס בממשל אזרחי חליפי, שהוא לא ישראל ולא חמאס, אנו לא נשיג את מטרת המלחמה. אנו נישאר עם תסכול של הישארות חמאס ברצועה, שיצטרף לתסכול על היעדר החזרת כל החטופים ארצה, וזאת לאחר שחמאס הצליח להביא לשחרור אסירים ולנסיגת צה"ל מהרצועה. סביר שנשמע את דובר חמאס ממסגר זאת כניצחון, ורבים יאמינו בכך.
תקופה של התרגשות גדולה לפנינו. מתח רב, חשש שהמצב השברירי הזה ייגמר במפח נפש, הרי אנחנו עושים פה עסקה עם אנשים רעים מאוד. כל יום עומד להיות קשה ומתוח, אנו צפויים להיזרק מתקווה לשמחה לייאוש לתסכול ולכעס. עם זאת, זה לא פותר אותנו מחשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח. היום שבו העסקה תסתיים יגיע, ועכשיו זה הזמן להניח מתווה יציאה שיבטיח את השגת מטרת המלחמה האחרונה שלא הושגה - החלפת שלטון חמאס, ולקבע את ההישג הצבאי במתווה מדיני משלים, כזה שמגיע עד לריאד ואולי מוביל את טראמפ ונתניהו לפרס נובל לשלום.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)