עד לפני כמה שנים התגוררתי באחד מיישובי הצפון שפונו במלחמה, סמוך לגבול עם לבנון. עברנו משם בשל שיקולים משפחתיים וכרגע אנחנו חיים מעט רחוק משם. אבל כיום, עם יד על הלב, אם הייתי עומד בפני ההחלטה - לא הייתי מחזיר את משפחתי לאותו מקום, ולא בגלל בעיות ביטחון.
באופן אישי, אני סבור שמדינת ישראל השיגה הצלחות אדירות במלחמה האחרונה מול חיזבאללה. תוכנית הפשיטה של המחבלים סוכלה, הנהגת ארגון הטרור חוסלה וההרס הרב אחרי שצה"ל השמיד את תשתיות הטרור בכפרי דרום לבנון יהדהד עוד שנים רבות בקרב השיעים, תומכי חיזבאללה. אולם, למרות שהאתגר הביטחוני בשמירה על הישגי המלחמה ויצירת מציאות חדשה לתושבי הצפון צריך להטריד את כל מי שיחזור להתגורר ביישובי קו העימות, הנושא החברתי-כלכלי מטריד בעיניי הרבה יותר.
בעוד כשלושה שבועות המדינה מצפה מכל התושבים בצפון שפונו מבתיהם לשוב לחייהם הקודמים, כאילו לא הייתה מלחמה. בשנה וחצי שעברו מאז, אותה מדינה לא קידמה כמעט שום דבר שימשוך את המפונים חזרה למקום מגוריהם. אם בעבר הייתה מוסכמה בגליל העליון ש"כאן החינוך הטוב ביותר", אז שנתיים של ניסיון במערכות חינוך אחרות בארץ לימדו עד כמה גדולים הפערים. לא במורים מסורים או במדשאות ירוקות, אלא בהזדמנויות לשלל מגמות לימוד בתחומים רבים שפשוט לא קיימים בבתי הספר בגליל. ישנם תלמידים רבים שהתחילו ללמוד בתיכונים בערי המרכז והשרון, ומשפחתם החליטה שתעודת הבגרות שלהם תושלם באותם מקומות גם במחיר של מעבר המשפחה מביתם הקודם.
וזה לא נעצר שם. בעוד שרמת ההכנסה לנפש במחוז הצפון היא כבר שנים הנמוכה בישראל, המפונים גילו שהם יכולים להתפרנס בכבוד במקומות החדשים. האם בזמן הארוך שעבר, מישהו פעל לעידוד פתיחת מקומות עבודה חדשים עם שכר גבוה? להפך. התקציבים עדיין לא אושרו בממשלה, תוכנית השיקום הגדולה צפויה להיות מאושרת, לכאורה, רק ברבעון השלישי של השנה, בעוד כחצי שנה. בינתיים, בפועל, הפערים רק הולכים וגדלים. גם אין ממש מי שמדבר עם התושבים, מעדכן אותם בתוכניות או אפילו בדברים הכי בסיסיים כמו איך לשקם את הבתים, המבנים והתשתיות שנפגעו במלחמה. אפילו השיקום שלהם, ברובו, טרם החל. מי שכבר חוזר לביתו יגלה שמקומות הבילוי והפנאי המעטים שהיו קודם לכן נסגרו ברובם, בעקבות האתגרים הכלכליים של המלחמה הארוכה.
לכן, אם בישראל רוצים צפון מצליח ומשגשג, חייבים להתחיל ולהשקיע במנועי צמיחה אזוריים שיהפכו את האזור למוקד עליה לרגל של תושבים שרוצים להיות פה ולא נאלצים, מחוסר ברירה, לשוב לבתיהם. כרגע ההבטחה הגדולה ביותר היא שהרכבת תגיע "ממש בקרוב" לגליל. מדובר בהבטחה שנאמרת אחת לכמה חודשים, גם לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, ובכל מקרה לא תשנה באמת את המציאות הכלכלית בצפון.
הגליל חייב השקעה אמיתית ורצינית, ועכשיו, לפני שתשומת הלב הלאומית עוברת למלחמה הבאה.