וולודימיר זלנסקי הגיע לבית הלבן חמוש בחולצת המלחמה האייקונית שלו ובכישורי המשחק שהפכו אותו מכוכב טלוויזיה לנשיא מדינה בשעת חירום. מטרתו הייתה ברורה: לכפות על טראמפ להמשיך את מדיניות ביידן של אספקת נשק בלתי מוגבלת, ערובות אמריקניות לביטחון אוקראינה, ודרישה לנסיגה רוסית מלאה כתנאי לסיום המלחמה. הוא טעה.
מולו ניצב שחקן מתוחכם לא פחות. טראמפ, שהפך מכוכב "המתמחה" למתקשר פוליטי אפקטיבי ביותר, סירב להיכנס למלכודת הצדקנות. כשזלנסקי הצביע על אכזריות פוטין ועל המחיר הכבד שעמו משלם, ענה טראמפ במילה אחת שעליה חזר עשרים פעמים: "דיל". מבחינתו, זלנסקי נדרש לקבל פשרה נסבלת במקום לחתור לצדק מוחלט – אחרת אמריקה תחדל מלתמוך בו.
להחליף את התלות בשותפות
עמדה זו זכתה לביקורת חריפה. מנהיגי אירופה ואמריקנים רבים ראו בה מעילה בתפקידו כמנהיג העולם החופשי. המועצה האירופית ליחסי חוץ הזהירה שניצחון רוסי יסכן את אירופה כולה, ושירות הביון הדני העריך שללא גיבוי אמריקני, פלישה רוסית ליבשת עלולה להתרחש בתוך חמש שנים. מנגד, טראמפ מציג תפיסה שונה לחלוטין. הוא אינו רואה את עצמו כמפקיר את אוקראינה או אירופה, אלא כמי שמרגיל אותן להתנהל כבנות ברית עצמאיות ולא כמקרי סעד ביטחוניים. עם בחירתו, פנה לשותפותיו בנאט"ו – ברית של למעלה מ-30 מדינות, רובן אירופיות להן מחויבת ארצות הברית על פי סעיף 5 שנחתם ב-1949, לפיו התקפה על כל אחת מהחברות נחשבת להתקפה על כולן.
על פניו, מדובר בעיקרון נאצל של סולידריות בין מדינות השותפות בערכים. במציאות, מי שנושאת בנטל ההגנה היא דווקא המדינה הבטוחה ביותר מבחינה גיאוגרפית – ארצות הברית. גם היום, לאחר הגדלת תקציבי הביטחון של חברות נאט"ו, ארצות הברית מממנת 70% מתקציב ההגנה המשותף.
פרדוקס מדהים: המדינה המוגנת על ידי שני אוקיינוסים ענקיים מרוב אויביה משקיעה בביטחון יותר מכל חברה אחרת – הן באופן אבסולוטי והן יחסי. בראד מפיטסבורג מפריש 3.5 דולר מכל 100 דולר שהוא מרוויח למימון הוצאות ביטחון שמרתיעות את רוסיה מלתקוף את גונטר בברלין, המשלם רק 2 דולר מכל 100.
מצב זה הגיוני אם ארצות הברית מקבלת על עצמה תפקיד של שוטר עולמי, המגן על צדק גלובלי באלטרואיזם, מבלי לחשב עלויות. אולם, אמריקה אינה יכולה לשאת לנצח בהוצאות האדירות של שיטור העולם. 80 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, טראמפ סבור שאירופה משוקמת, מתועשת ועשירה מספיק לעמוד על רגליה ולשלם את חלקה.
לכן טראמפ דרש ממדינות אירופה להגדיל את הוצאות הביטחון שלהן ל-5% מהתוצר – אם ברצונן שארצות הברית תישאר בברית. העלייה החדה בשיעור ההוצאה תוביל לגידול ברכש ביטחוני אמריקני ותבטיח שבנות הברית יוכלו להגן על גבולותיהן, במקום רק להזעיק את אמריקה בשעת משבר.
לא נטישה - קריאת השכמה
באותה הרוח הביא טראמפ את זלנסקי לבית הלבן – לא כדי להבטיח תמיכה אין-סופית כמו ביידן, אלא כדי להחתימו על עסקה שתסייע לסיים את המלחמה. הסכם המינרלים שהציע נועד להעניק לארצות הברית זכויות לכריית מחצבים יקרים באזורים אוקראינים, חלקם תחת כיבוש רוסי. טראמפ אומנם מסרב להציב חיילים אמריקנים כערובה לביטחון אוקראינה, אך מציע חלופה חכמה – קשירת האינטרס האוקראיני בשקט ביטחוני עם אינטרס כלכלי-אמריקני בתעשיית כריית המחצבים.
בעיני טראמפ, שותפות אינטרסים, ולא תלות וצדקנות מול אימפריה הפכפכה, היא שתייצר הסדרים ארוכי-טווח יציבים לאוקראינה ולאירופה.
גישתו של טראמפ אינה נטישה, אלא קריאת השכמה – בדומה לאזהרותיו של צ'רצ'יל בשנות ה-30 המוקדמות, כשהתחנן בפני ממשלת בריטניה להגדיל את ההשקעה ברכש צבאי ולהפסיק לפרוק את העולם מנשקו, כדי להרתיע את הנאצים. בספרו "חשרת הסופה" – שזיכה אותו בפרס נובל לספרות – ביכה צ'רצ'יל את ההזדמנות שהוחמצה למנוע את המלחמה באמצעות חימוש מוקדם, שהיה מרתיע את היטלר מהימור על מלחמה שהיה מפסיד בוודאות.
טראמפ מעורר את אירופה ואוקראינה למציאות עתיקה וחדשה כאחת: אומות נדרשות להקריב משאבים ולעתים אף את אזרחיהן בהגנה על גבולותיהן. מדינות אירופה ואוקראינה יכולות להתמרמר ולטעון שמן הצדק שקופת ארצות הברית ואומץ לב אזרחיה יבטיחו את חירותן, אך התעלמות מהמציאות החדשה לא תדחה את הקץ – היא עלולה דווקא לזרז אותו.
>>> רותם מ. סלע הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר" ו"מחרתיים", מגיש הפודקאסט "הטווח הקצר"