כשבורא עולם יצר את כדור הארץ, לא בטוח שהוא חשב שיום אחד בני האדם ימציאו מפות, ימתחו עליהן קווים ויחלקו אותו למאתיים מדינות. גם הטבע לא ממש מתעניין אילו בני אדם תובעים עליו בעלות, ובעלי החיים והצמחים לא מודעים לאן הם שייכים מבחינה גיאו-פוליטית.
אבל אנחנו צריכים קווים, וצריכים מסגרות, וחייבים לדעת מה שלנו ומה לא – גם בחיים הפרטיים וגם בסיפור הלאומי הגדול, ובשביל זה ישנם גבולות. הבעיה הקטנה היא איך לקבוע אותם.
יהודים וערבים חיים במזרח התיכון במשך מאות רבות של שנים, אבל מי שלקחו מפה, הסתכלו על השטח ושרטטו את הקו הראשון היו דווקא אירופים – אותם סייקס ופיקו מההסכם המפורסם שלומדים עליו בבית הספר. אחר כך הגיעו עוד בריטי וצרפתי, פולה וניוקומב, שחילקו בין המעצמות את השטח ובעצם קבעו לפני מאה שנה את הגבול הצפוני של ישראל. במזרח התיכון, כמו במזרח התיכון – אולי לא הכול באשמת הבריטים והצרפתים, אבל הם אלו שהתחילו את כל הבלגן.
לפני כמה חודשים התבשרנו שישראל ולבנון פתחו במשא ומתן על קביעת קו הגבול בין שתי המדינות, וזה כמובן דבר משמח: בואו נסכים יחד על קו אחד, נשמור עליו, ונהנה משקט ושגשוג בשני צדי הגבול - נשמע הגיוני לגמרי. רק שאנחנו למודי ניסיון, והמחבלים שחדרו בעבר לקריית שמונה או משגב עם לא ממש התעניינו בהסכמים בין-לאומיים, וכוחות רדואן שתכננו לפלוש לגליל לא התעמקו היכן עובר הקו הכחול. בינתיים, בואו נזכור שישראל נמצאת בחמש נקודות שנמצאות כמה מאות מטרים בתוך שטח לבנון כדי ליצור התרעה, אבל בסופו של דבר ברור לכולם שצבא לבנון יתפוס את גם המקומות האלה.
ובכל זאת, יש גבול, וכמו הרבה דברים שהאירופים עשו כאן – הוא לעיתים עקום וחסר היגיון. עד ל-7 באוקטובר, הכפר העלווי ר'ג'ר היה אטרקציה מעניינת להרבה ישראלים שבאו לראות איך אנשים חיים במקום שחציו בלבנון וחציו בישראל. איך זה קרה? עד 1967 הכפר היפה הזה בכלל היה חלק מסוריה, אחר כך עבר לישראל, ובשנת 2000 האו"ם קבע שהגבול בין לבנון לסוריה (עכשיו בשליטה ישראלית) עובר באמצע הכפר ומחלק אותו לשניים. עכשיו התושבים שלו, שקשורים לאחיהם העלווים שנרדפים היום בסוריה, מביטים על שלוש המדינות שרבות עליהם ושמחים שבסופו של דבר הם שייכים דווקא למדינה היהודית.
מי שמטייל באירופה יודע שהמקרה של ר'ג'ר לא כל כך יוצא דופן: ישנם כפרים בגבול צרפת וגרמניה שמחולקים בין המדינות, ועיירות שרחוב אחד שלהן בהולנד והשני בבלגיה, וכאלו שהמכולת שלהן נמצאת בלטביה והמסעדה המקומית נמצאת באסטוניה – ולאף אחד אין בעיה. כאן זה כמובן לא המקרה, כי כפי שכולם יודעים חציית הגבול ללבנון לא דומה לקפיצה קטנה לבלגיה.
אבל מה שאין כנראה באירופה, או בכל מקום אחר בעולם, הוא מה שקורה בנקודה הכי גבוהה ברכס רמים, לא רחוק מקיבוץ מנרה ומושב מרגליות. בפסגת הר שנאן נמצא קבר עתיק שהגבול בין ישראל ולבנון ממש חוצה אותו. כן, הגדר והתיל עוברים ממש מעל הקבר, כך שחציו המזרחי נמצא בישראל וחציו המערבי בלבנון – כל זאת במסגרת פשרה שהציע האו"ם אחרי נסיגת צה"ל מלבנון. במקום שוכן לא רק קבר, אלא גם מוצב ציפורן – מהגדולים והחשובים של מוצבי צה"ל בגבול לבנון, שבעקבות קביעת הגבול נהרס ונבנה מחדש כמה עשרות מטרים לכיוון ישראל.
ומי נמצא בקבר הזה? שאלה טובה. הערבים טוענים שמדובר בשייח' עאבד, מנהיג חשוב שזכה לכבוד להיקבר בראש ההר, ואילו מסורת יהודית מאוחרת (ולא ממש מבוססת) מזהה את המקום כקברו של רב אשי, מגדולי האמוראים ואחד מעורכי התלמוד הבבלי. ואם יש קבר, ויש מסורת, ויש מחלוקת – אז יש גם מי שירצה לבוא להתפלל: מאז הפסקת האש בצפון מאות חסידי ברסלב מגיעים לקבר, חוצים את הגבול ולעיתים גם מתעמתים עם צה"ל. לפני כמה שבועות החליטו בצה"ל לוותר על העימותים, והסדירו את הכניסה של החסידים לגבול. אם זה נשמע מוכר, אז זה מפני שדברים דומים מתרחשים בקבר יוסף בשכם. העיקרון הוא אותו עיקרון: ככל שיותר קשה להגיע לקבר, ככל שהוא במקום עוין יותר שדורש תעוזה ואפילו עימות – כך הוא מושך יותר. לא רחוק מקבר הרב אשי נמצא ציון הקבר של זוג יותר מפורסם, שגם הוא חי כמה מאות קילומטרים מזרחית לכאן – אסתר ומרדכי, גיבורי המגילה שרק קראנו, שעל פי אחת המסורות (שוב, הלא מאוד מבוססות) נטמנו ליד קיבוץ ברעם. ובכן, לשם אין מבצעי התגנבות ליליים, או משא ומתן עם הצבא או כל הדברים המרגשים שמראים על דבקות ומסירות נפש. כי כשכל אחד יכול להגיע לקבר, העלייה הופכת להרבה פחות מושכת.
מעניין אותי מה היה חושב רב אשי, שאומנם יש ספק גדול באשר למקום קבורתו אבל אין שום ספק שהיה איש חכם מאוד, אם היה רואה קבר שמעליו עובר גבול. אני לא יודע מה יוחלט במשא ומתן על גבול ישראל-לבנון, אבל אולי הגיע זמן להכניס משהו חדש שעוד לא נוסה בהיסטוריה של קביעת הגבול: קצת היגיון.