השבוע בטקס ההלוויה המרסק של שירי, אריאל וכפיר ביבס, דיברו בני המשפחה כולם על "סליחה". ירדן, ביקש מבניו הקטנים סליחה שלא הצליח להציל אותם. סליחה שלא שמר עליהם. האב שיצא להגן בגופו על ילדיו ואשתו, אל מול מחבלים אכזריים, כשאף אחד ממי שהיה צריך להגן עליהם לא היה שם, הרגיש צורך לבקש סליחה.
עופרי, אחות של ירדן, אמרה בדמעות: "אנשים רבים מבקשים מכם סליחה, מירדן, מאיתנו, אך האשמה היא לא עליהם. האסון הזה לא היה צריך לקרות. לא הייתם צריכים להילקח, והייתם צריכים לחזור בחיים. סליחה משמעותה קבלת אחריות ומחויבות לנהוג אחרת, ללמוד מטעויות. אין משמעות לסליחה לפני שהמחדלים יחקרו, וכל בעלי התפקידים ישאו באחריות". גם דנה, אחותה של שירי, ביקשה סליחה: "סליחה בשם ההנהגה והצבא שלא היו שם".
כמעט שנה וחצי מאז האסון הנורא הזה, ועדיין יש בהנהגה ובצבא מי שלא מסוגל לומר סליחה. טעינו. שגינו. ראש הממשלה לא היה מסוגל להרכין ראש ולהתנצל בפני ירדן ביבס, אז הוא הלך להתראיין באנגלית לרשתות זרות. ועוד לא כתבנו מילה על ההחלטה לא להגיע לניר עוז, או לדבר עם חטופי הקיבוץ ששבו, או עם המשפחות של אלו שלא שבו, ולבקש סליחה.
סליחה היא חשובה, אין ספק. היא נדרשת. היא הכרחית. היא ההתחלה של הכרה באחריות ובשינוי נדרש. לא סתם אנחנו דורשים אותה ממנהיגינו. אבל אנחנו, האזרחים, שרוצים כל כך לבקש סליחה, צריכים לדעת שסליחה לא מספיקה.
סליחה לא תעזור להחזיר את אלון אהל, שכבול בשלשלאות במנהרה חשוכה. סליחה לא תעזור להחזיר לכאן את אלקנה בוחבוט, שמורעב בשבי. היא לא תשפר את מצבן הנפשי של אמה ויולי, שחזרו מהשבי ומאז לא מבינות למה אבא דוד עדיין אצל הרעים.
סליחה לא מספיקה. כמו שהיא לא מספיקה אצל המנהיגים שלנו, היא גם לא מספיקה אצלנו.
"סליחה משמעותה מחויבות לנהוג אחרת", אמרה עופרי. 59 חטופים עדיין מוחזקים בגיהינום בעזה, לפחות 24 מהם בחיים. עדיין. הארת בית הנשיא בצבע כתום, או הפרחת בלונים לאוויר, לא תחזיר אותם.
"גורם בכיר" הודיע השבוע שישראל נסוגה מההתחייבות שלה לצאת מציר פילדלפי, הנדרש לקידום שלב ב' של העסקה. המשמעות לכך היא אחת - אלון, ועמרי, ודוד, ואריאל, ומתן, ואביתר, ונמרוד, וגיא, ואלקנה, ואבינתן, ועידן, ותמיר, וענבר, ועוד רבים כל כך - נשארים בעזה. מה עוזרת להם הסליחה שלנו?
סליחה משמעותה לנהוג אחרת. זה הזמן שלנו, הציבור, לא להסתפק בבקשת סליחה, אלא לדרוש מציאות אחרת.
עלינו לדרוש את כולם בחזרה. את כולם. לא בהמשך, לא עוד שנה, לא בפעימות. אנחנו רוצים אותם כאן בבית, מתחבקים עם יקיריהם, נושמים, מי שעדיין בחיים, ומי שלא לקבורה מכובדת.
"אם לא יחזרו כולם", אמרה עופרי ביבס. "הפסדנו את מי שאנחנו". סליחה לא תתקן את זה.