פגשתי את יערי ויגדר קצת אחרי שהוא קם מהשבעה על אשתו, ענבר שגב-ויגדר. כשניסיתי להבין איך בכלל עושים את זה לבד, הוא סיפר לי על הצוות שלו מהצבא ומהמילואים, שהתגייס כדי לעזור לו – כבר מהרגע שבו שמעו על המוות של ענבר. מדובר בצוות שהולך איתו עוד מימי הסדיר.
ענבל נרצחה בחודש אוקטובר האחרון בפיגוע ברכבת הקלה ביפו. ההחלטה האחרונה שקיבלה בחייה הייתה לגונן על ארי הקטן, שהיה עליה במנשא המנומר - כמו תמיד. ארי שרד ללא פגע. עכשיו, יערי מוצא את עצמו אבא וגם אימא לתינוק בן תשעה חודשים. יחד עם בתיה ואן זיידן ליוויתי אותם - אבא ובן שלומדים ללכת, ביחד, וגם את חבורת הלוחמים הזו, שהקשר ביניהם חושל באש, במלחמה הזאת וגם במלחמות קודמות. זוהי חבורה שהחליטה שלא משאירים אף אחד מאחור, ולא משאירים אף אחד לבד.
היינו עם יערי כשהוא לקח את ארי לגן, וכשהוא הלך איתו בפעם הראשונה לחוג ולא מצא איפה הכניסה. גם כשהחליט לצאת לתחרות קרוספיט – הספורט שלו ושל ענבר – והחברים מהצוות נשארו לעזור לו עם בנו הקטן. אומרים שכדי לגדל ילד צריך כפר שלם, ובמקרה של ארי צריך באמת וואחד כפר של לוחמים כדי לעשות מה שאימא אחת, לביאה, הייתה עושה.
ככתבת תחקירים, נדירות הפעמים שיוצא לי לתעד סיפור מהסוג הזה, בטח מאז 7 באוקטובר כשהכול מדמם ונצבע בשחור וכאב. הסיפור הזה הוא נקודת אור. הוא מזכיר לנו שבתוך כל החושך יש רגעים של חסד, ושל אחווה. כשאני רואה את הלוחמים מהצוות בונים מיטת תינוק לארי הקטן שישכב בה עוד מעט וילך לישון - אני יודעת שיש תקווה. כי לפעמים האור הכי חזק מגיע דווקא מהמקומות החשוכים ביותר.