קשה לחשוב על רמטכ"ל שנכנס לתפקידו בתקופה מסובכת מזו שבה רב-אלוף (בקרוב) זמיר מקבל את המושכות להנהיג את הצבא שלנו והופך לרמטכ"ל ה-24 של מדינת ישראל. בין מלחמה להפסקת אש, בין נסיגה צפויה מלבנון לחזרה אפשרית לעזה, באמצע מבצע רחב ביהודה ושומרון, כאשר כוחותינו עדיין בשטח סוריה – כל זה בגבולות המיידיים, עוד לפני שמדברים על האופציה הצבאית באיראן, שעשויה לשנות לחלוטין את המזרח התיכון, ועל חוק הגיוס הקרוב, שעלול ליצור קרע בתוך הציבור המשרת.
בתור סגן הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום ומנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, אפשר להיות בטוחים שזמיר מכיר את החומר, ויודע עם מה הוא צריך להתמודד. העניין הוא שברגע שאתה הופך לרמטכ"ל אתה לא רק מקבל עוד פלאפל על הכתף ואת הסמכות העליונה למתן פקודות בצבא, אתה גם הופך לפנים של צה"ל עבור מיליוני ישראלים, ועבור מיליונים רבים בעולם. אומנם אנחנו כבר לא בימים שבהם תולים בגני ילדים ובתי ספר את תמונות אלופי המטכ"ל כפי שעשו בימי האופוריה (וטוב שכך), אבל את הרמטכ"ל כולם רוצים לשמוע, ואליו נושאים עיניים כדי להבין לאן פניו של הצבא שלנו. ובתחום הזה, רב אלוף זמיר הוא עדיין טירון. עשרות השנים בשירות, הניסיון הקרבי והרקורד הפיקודי לא יעזרו לו בשטח החדש שהוא יצטרך לנווט בו. מה לעשות, מלחמות במאה ה-21 מתנהלות גם בזירה התקשורתית, ולעיתים ראיונות והצהרות חשובים יותר מתמרון של חטיבה או פשיטה של גדוד.
קצינים בכירים לא אמורים להיות פוליטיקאים או דוברים. הם לא שולטים בטבעיות במלאכת התקשורת, ולא מיומנים בשפה של העברת מסרים אפקטיביים, וזה בסדר גמור. במשך עשרות שנים הם פשוט הורידו פקודות או עברו תדרוכים או ישבו בפורומים פנימיים, ולא נדרשו לעמוד בפני המצלמות בסוף כל החלטה או מבצע שיצא לדרך. אבל הרמטכ"ל כבר לא יכול להתחבא מאחורי דובר צה"ל, וכשהוא מקבל מיקרופון או מצוטט בעיתון - לדברים שלו יש משנה תוקף.
לכן, לקראת כניסת זמיר לתפקיד הכול כך חשוב בזמן הכול כך קריטי, אני מתפלל ומקווה שלצד הצלחות מבצעיות וניווט נבון של הצבא הוא גם ידע להתנהל נכון מבחינה תקשורתית. ואני לא מתכוון ליצירת כותרות מעניינות או סיפורים פיקנטיים, אלא קודם כל להיגמל מהתחביב של הרמטכ"לים (וגם של הפוליטיקאים כמובן) ולהפסיק להפנות איומים.
"אם איראן תעשה את הטעות ותשגר עוד פעם מטח לעבר ישראל, אנחנו נדע להגיע אליהם שוב", כך איים רב אלוף הרצי הלוי לפני כמה חודשים. איום קצת מוזר, בהתחשב שמדינה שמעולם לא תקפה אותנו באופן ישיר הוציאה בתוך כמה חודשים שתי מתקפות טילים לשטחנו. לפני שלושה חודשים, לאחר הפרת הפסקת האש מצד חיזבאללה עם ירי להר דב, הוא התריע ש"נתקוף בעוצמה, יש לנו תוכניות מוכנות להפעלה בכל רגע", ובחודש שעבר הלוא התייחס לעזה והכריז ש"נביא את חמאס לנקודה שיבינו שהם צריכים להביא את כל החטופים חזרה".
הרצי הלוי כמובן לא שיקר – כל מה שהוא אמר יכול לקרות בצורה כזו או אחרת, אבל מאזין, צופה או קורא ישראלי שמעוניין להבין מה אומר הרמטכ"ל שלו מגלה בעיקר רצף של איומים. לעומת הפוליטיקאים, שמבטיחים ש"נחזיר את עזה לתקופת האבן", "נשטח את כל דרום לבנון" ו"נפיל את המשטר האיראני", הרמטכ"ל נשמע שקול יותר, אבל פוליטיקאים מדברים למחייתם, ולצערנו למדנו שהם לא מחויבים לדיבור שקול, ולא מרגישים שהם צריכים לתת דין וחשבון על ההתבטאויות שלהם.
הלוי כמובן לא המציא את זה – אני יכול לכתוב ספר עב כרס על עשרות שנים של איומים של בכירים ישראלים על אויבנו. הרי על המצרים איימנו ללא סוף ערב מלחמת יום הכיפורים, את חמאס הבטחנו לחסל עוד בשנות התשעים, כאשר היה ארגון של סכינים ואקדחים, ועל איראן אנחנו מאיימים כבר שנים, ובשטח אנחנו רואים מה קורה. כשמדינת ישראל יוצאת שוב ושוב למבצעים במחנה הפליטים ג'נין, מתחם לא גדול במיוחד שלא מוגן בסוללות נ"מ או כוחות קומנדו, האיומים האלה נראים קצת, איך לומר, לא רציניים.
כל חייל פשוט יודע שהאמינות של המפקדים שלו היא אולי הכלי החשוב ביותר – אם מאיימים עליו בעונש והוא יודע שזה לא יקרה, הוא לא יתייחס אליהם ברצינות. גם את הרמטכ"ל, כמו כל מ"כ בטירונות, יבדקו היטב אם הוא עומד במילה שלו, אז אולי לא כדאי לפזר צ'קים שאין להם ממש כיסוי.
אני מאוד רוצה לשמוע את הרמטכ"ל נכנס, להבין מה התוכניות שלו ומה התפיסה לגבי הפעלת הצבא בחזיתות השונות. אבל יותר מכל, הייתי מעדיף לראות אותו מגיע למוצבים הקדמיים, מדבר עם החיילים הפשוטים, מצטלם איתם ועם המפקדים שלהם, ומראה שהוא מחובר למה שקורה בשטח. לא יקרה כלום אם אייל זמיר ידבר בתקשורת פעם בחודשיים, ובעיקר ישמור על צניעות. את ההצהרות והאיומים שישאיר לפוליטיקאים – בזה, באמת, הם ממש טובים.