500 ימים לפרוץ המלחמה הם עיתוי טוב לערוך מעט רטרוספקטיבה.
חצי הכוס המלאה מאז תחילת המלחמה היא הפעולה המדהימה מול הציר השיעי בהובלת איראן. חצי הכוס הריקה היא המבוכה גדולה אל מול המערכת הפלסטינית בעזה. הדבר הכי קריטי הוא שהשולחן שמונחת עליו הכוס הזאת השתנה לחלוטין עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן.
נתחיל בחדשות הטובות: מדינת ישראל הצליחה לפרק את הציר השיעי. נכון, זהו לא פירוק מוחלט. נכון, האיראנים חכמים ועקשנים ולא יוותרו, אך כאשר משווים את תמונת המצב של הציר כיום לעומת מצבו לפני 7 באוקטובר, קשה למצוא דמיון. ישראל השיגה הישג חשוב בכך שערערה מן היסוד את תפיסת הביטחון האיראנית.
אם לפני המלחמה ראתה עצמה איראן כחזקה מישראל, כיום זה ממש לא המצב. לפני המלחמה החזיקה איראן בתפיסה כי היא מסוגלת להכריע את ישראל במלחמה. נכון, הסימפטומים לתחושת עליונות איראנית זו נקלטו על ידי המודיעין הישראלי, שהוציא שתי התרעות אסטרטגיות למלחמה במהלך שנת 2023. הסימפטומים היו ברורים ביותר ונראו למרחוק בהתנהגות חיזבאללה, אך התובנה שאנו על פי תהום לא הופנמה. האוהל בהר דב, הפיגוע שנמנע ברגע האחרון במגידו, ניסיון ההתנקשות ברמטכ"ל לשעבר משה יעלון, והאיום על אסדת כריש - כולם היו סימנים לכך שמשהו חריג מתרחש.
לצערנו, הפרשנות הישראלית הייתה אחרת: אנחנו חזקים יותר, הם לא יודעים איזה יכולות מופלאות יש לנו (מבצע הביפרים, לדוגמה), אך האמת היא שזה לא משנה. מה שחשוב הוא תודעת העוצמה של הציר השיעי ותפיסת החולשה הישראלית. הטרגדיה הגדולה יותר הייתה אי-ההפנמה שחמאס הוא חלק מהציר השיעי. את היוהרה והביטחון העצמי המוגזם של איראן היה עלינו להשליך גם על חמאס. את הדבר הזה המודיעין הישראלי לא איתר.
ההישגים במאזן הביטחוני מול איראן הם מרשימים. על אף שאיראן היא עדיין מדינה סף-גרעינית שאמורה להרתיע אויבים מלתקוף בשטחה, ישראל תקפה פעמיים. כל השלוחים של איראן פעלו משבע חזיתות בו-זמנית, ולמרות זאת הם לא הצליחו לעצור את ישראל או אפילו לעכב את ישראל. זאת ועוד, הם התפרקו במהירות ואבן הראשה, חיזבאללה, התפרק ראשון. גם צבא איראן לא סיפק את הסחורה. בתוך שש שעות של מבצע אווירי אחד, הצליח חיל האוויר להשמיד את ההגנה האווירית האסטרטגית של איראן. מנגד, למול מטחי טילים בליסטיים אדירי ממדים, ההגנה האווירית הישראלית הצליחה למנוע נזקים.
"מכת המוות" של הציר הייתה ההפיכה בסוריה. עיתוי ההפיכה (ביום המימוש של הפסקת האש מול חיזבאללה), מעיד יותר מאלף מילים על הקשר ההדוק שבין פעולות ישראל לנפילת משטר אסד. חייבים להבין - סוריה הייתה "הציר של הציר", דרכה עבר החימוש לחיזבאללה וכל הכספים לרחבי הציר (גם כספים לחמאס עברו דרך הבנק המרכזי של סוריה, ומשם במשאיות משוריינות ללבנון ודרך מערך חלפנות כספים מתוחכמת הגיע לעזה). ללא סוריה, ולאחר ששמעתי בקשב רב את נאומו של שר החוץ הסורי בוועידה במינכן, אני משוכנע שאיראן ורוסיה לא יחזרו לסוריה החדשה.
"אפקט עזה" מהדהד - אבל לא מספיק ברצועה
לעומת החדשות הטובות מול הציר ואיראן, עזה והמערכה מול חמאס היא סיפור עצוב. עד כה לא השגנו אף אחת ממטרות המלחמה בעזה במלואה. חמאס הוא עדיין הכוח הצבאי השולט בעזה, יכולותיו השלטוניות נשארו. למרות ההצלחה הגדולה בחיסול שרשרת הפיקוד, חמאס הוא עדיין הגוף השולט בעזה. וזה קורה כשטרם החזרנו את חטופינו.
נכון, לא הכול שחור. אני חוזר היום מכנס הביטחון במינכן, וכולם שם מדברים על "אפקט עזה". ההרס שצה"ל מימש בעזה, וההישג הטקטי בלחימה בשטח בנוי ורווי תת-קרקע, מדובר בקרב אנשי המקצוע כהישג חשוב. היכולת להתמודד עם תת-הקרקע, פירוק יחידותיו הצבאיות, כושר המיגון של צה"ל שהביא לרמת נפגעים נמוכה יחסית לאתגר ולציפיות - כל אלה הרשימו מאוד במהלך מאות הימים האחרונים.
מתי השתבשה הפעולה בעזה ולמה? לא ברור, וקרב האשמות בין הדרג המדיני לצבאי לא עוזר. נקווה שוועדת החקירה שתעסוק בהתנהלות המלחמה תשפוך על כך אור. לכל אחד מסקנותיו, וגם לי יש את שלי, אך זה פחות חשוב כרגע. מה שכן חשוב הוא ההישג הטקטי האדיר המאפשר את המרתו במהלך מדיני. לפני תחילת התמרון טענו רבים כי אנו לקראת צומת דרכים ויש רק שתי אפשרויות סותרות: או להחזיר את החטופים בעסקה, או לצאת לתמרון להכרעת חמאס. אני טענתי אז שהתמרון חשוב כי הוא מייצר לנו כלים ונכסים נוספים כדי שנוכל להמירם עבור חטופינו. במקרה הזה לא טעיתי, ואכן זה המצב. בשלב א' של העסקה אנו נסוגים משטח שכבשנו בתמורה להחזרת חטופים. אי אפשר להפריד בין המאמץ המבצעי שאפשר את קלפי המיקוח האלה לבין ההישג הזה. לא היינו יכולים להביאם מבלי התמרון. ונכון, הלוחמים הנסוגים מתמרמרים, ורבים תוהים על שום מה היה המחיר הכבד. על כך נענה שהמחיר הזה הוא שמאפשר את החזרת החטופים, ושנית - טרם הסתיימה המלחמה.
ההתפתחות האסטרטגית האחרונה היא החשובה ביותר, והיא כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן. גישתו העסקית לגיאו-פוליטיקה, הרעיונות המשבשים שלו שגורמים לכול השחקנים לחשב מסלול מחדש, מייצרים הזדמנויות חדשות. קצב האירועים מסחרר, ואין ספק שהעולם כולו רוקד לפי המנגינה המטורפת של הבית הלבן. בכל תחום שבו הייתה תקיעות אסטרטגית, אנו רואים שינוי. ירדן ומצרים נדחפות לפעולה ונדרשות להבין איך הן יכולות להיות מעורבות בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אירופה מתעוררת מהחלום הנאיבי של עולם ללא מלחמות, שבו ארצות הברית עושה את העבודה המלוכלכת עבורם, בעוד הם מקדמים מדיניות רווחה מתקדמת. טראמפ מקדם בכל הכוח את כוחניותו ואת תדמיתו הבלתי מתפשרת. יש שריף חדש במערב והוא קובע את החוקים. טראמפ אולי משנה את ארצות הברית באופן שמחליש את הדמוקרטיה האמריקנית, וייתכן שבטווח הארוך כל הדמוקרטיות הליברליות יושפעו מכך, אך בטווח הקצר ועד כה - השיבוש מבית הייצור שלו מועיל.
בהיעדר חזון לאזור, טראמפ נכנס לוואקום
"היום שאחרי", אותו מושג מופשט עליו היה צריך לדבר ביום השני למלחמה, כבר כאן, אבל אנחנו עדיין מתווכחים עליו. ההישגים הטקטיים מדהימים עדיין אינם מתורגמים להישגים מדיניים. חזרנו להיות אטרקטיביים למדינות המפרץ, גם בזכות העוצמה הצבאית שהפגנו וגם בזכות החיבוק מטראמפ. זה הזמן לנצל זאת למתווה של קואליציה אזורית חדשה.
ישראל טרם הציבה חזון למזרח התיכון שמאפשר ניצול המצב החדש שהשגנו. מי דווקא כן הציג חזון הוא הנשיא טראמפ, אך זהו חזון שמימושו מסכן את הסכמי השלום בין ישראל למצרים. הוא דורש מעורבות של מדינות רבות בקליטת מהגרים נוספים לחצרם האחורית, בשעה שהגירה נחשבת לאחת הבעיות הקשות של העולם.
הסיכון שבהצעת טראמפ הוא שנוותר על תוכנית ישימה ומסובכת כמו הנורמליזציה עם סעודיה וארגון ברית ההגנה האזורית בתמורה לחלום לא ישים של היעלמות הבעיה הפלסטינית. בסופו של יום, מה שבטוח לא ייעלם הוא הבעיה של חמאס בעזה. ובערבו של אותו יום, כאשר תיגמר העסקה, אנו נידרש לבעיה הזאת. כל האפשרויות רעות (ממשל צבאי, שב והנח, או ועדה פלסטינית אזרחית). כולן מחייבות היערכות מקדימה, גם במקרה הזה דחיינות מביאה לאסון.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)