תפיסת הביטחון המקורית של ישראל, שנוסחה על ידי דוד בן גוריון, הדגישה שלושה יסודות: הרתעה, התרעה והכרעה צבאית. אך ישראל חוותה לפחות פעמיים כישלונות גדולים של הרתעה ומודיעין - באוקטובר 1973 ובאוקטובר 2023. בשני המקרים, צה"ל לא הרתיע את יריביו ומערכת המודיעין של ישראל נכשלה בהתרעה - והתוצאה הייתה התקפת פתע. הישנות כשלים אלה מעמידה בסימן שאלה את מרכזיותם בתפיסת הביטחון של ישראל.
הרתעה מניחה שאויבים יימנעו מלתקוף מתוך חשש מפני תגמול חמור. אולם, הרתעה היא במידה רבה מושג פסיכולוגי חמקמק ובעייתי. עליונות צבאית ואיומים לגבות מחיר יקר אינם תמיד מספיקים למנוע מיריב לצאת למתקפה. גם אם האיומים אמינים, היריב עשוי להחליט לשלם את המחיר כדי להשיג את התועלת הצפויה. עבור חמאס, היתרונות שנצפו באתגור ישראל עלו על העלויות של העונש הצפוי, מכיוון שמחויבותו הדתיות והרעיונית גברה על היגיון ההרתעה הרציונלי. לישראל הייתה הערכת-חסר בנוגע לנחישות של חמאס להשמיד את ישראל ולאמונתו שניתן להשיג זאת. באופן דומה, ישראל לא הבינה שמדיניות ההכלה שלה, שנמשכה כשני עשורים, שחקה את כוח ההרתעה שלה.
גם אם ההרתעה חזקה, היא עשויה להיות חולפת, עקב מגוון גורמים המשפיעים על החישובים האסטרטגיים של היריב. אויבים עשויים לבחון את גבולות ההרתעה עקב שינוי בנסיבות, ולהעריך מחדש את הסיכון הכרוך בפעולות התקפיות. התקפות פתע נתפסות בדרך כלל כמעניקות יתרונות צבאיים לצד היוזם.
להחזיר את צבא המודיעין להיות צבא לוחם
בעקבות כשל המודיעין של 1973, צה"ל הרחיב באופן ניכר את חיל המודיעין שלו ושכלל את יכולותיו גם על ידי אימוץ טכנולוגיות מתקדמות. למשל, הוא ידע במדויק איזו משאית בשיירה שנסעה מעיראק ללבנון נשאה נשק לחיזבאללה. הוא סיפק נתונים מדויקים ביותר לביצוע חיסולים ממוקדים רבים ומוצלחים של מחבלים עם נזק נלווה מזערי. אך ב-7 באוקטובר 2023, הוא נכשל במתן אזהרה למרות האותות הרבים שזוהו וישראל הופתעה שוב.
כשלי מודיעין מתרחשים בשל כמה גורמים. במקרה הישראלי, אנשי המודיעין נפלו קורבן לקונספציה שגויה שטענה שחמאס מורתע. הם התעלמו מראיות שלא תמכו בהסכמה הכללית. תוכנית ההתקפה של חמאס, "תוכנית יריחו", הייתה בידי המודיעין הישראלי, אך לא הועברה בהקשר הנכון במעלה המדרג הצבאי והמדיני. המודיעין פירש לא נכון אותות וכוונות. יש ראיות גוברות לכך שצה"ל התבסס יתר על המידה על אמצעים טכנולוגיים באיסוף מודיעין על חשבון מודיעין אנושי. באופן דומה, השימוש ב"פרקליט השטן" הפך לטקס במקום להיות שיטה מועילה לבדיקת ההנחות והפרשנות על ידי הצגת תרחישים פחות סבירים. ביטחון יתר ואשליית שליטה גם פקדו את המודיעין הישראלי ב-2023.
הכול מצטמצם לעובדה שבני אדם אינם חסינים בפני טעויות. לכן, איננו יכולים לצפות לקבל תמיד אזהרה בזמן אמת על שחיקת ההרתעה ועל התקפה קרבה. לכן, הרתעה והתרעה מוקדמת אינן יכולות לשמש כאבני היסוד של תפיסת הביטחון הלאומית בישראל. כמובן, אין לגזור שיש להזניח את מודיעין, או אי נקיטת הצעדים הדרושים לחיזוק ההרתעה.
אך במקום להסתמך על התרעה מוקדמת והרתעה, שיש בהם חוסר ודאות ושאפשר לטעות בהם, לישראל אין ברירה אלא לבנות מערכת צבאית בעלת יכולת הגנה טובה יותר, במיוחד כאשר היא עלולה להתמודד שוב עם תרחיש רב-חזיתי. ישראל זקוקה לצבא סדיר גדול יותר שיכול להגן טוב יותר על גבולות של ישראל וצבא חזק יותר שיכול להדוף את התקפות האויב ולעבור להתקפה לפחות בשתי חזיתות בו-זמנית. צבא גדול יותר נחוץ גם כדי להשיג ניצחון מכריע מהר ככל האפשר.
קיצור תקופת השירות הצבאי החובה, אפשרות שכלכלנים המליצו עליה, לא באה בחשבון יותר. הגדלת מאגר המגויסים הזמינים היא הכרחית. יש לעשות את כל המאמצים לנצל את כוח האדם הנמצא במגזר החרדי.
בנוסף, יש להגדיל את מערך המילואים, כאשר מדיניות השחרור המקלה חייבת להסתיים. בניגוד לעבר, יחידות המילואים צריכות להגביר את האימונים שלהן והציוד שלהן צריך, לעבור שדרוג ולקבל תחזוקה נאותה. האמונה אשר רווחה בקרב צמרת צה"ל לפני המלחמה כי ליחידות המילואים אין עוד תפקיד מרכזי בניהול מלחמה הוכחה כשגויה לחלוטין.
צבא גדול יותר עולה יותר כסף. יתר על כן, המשרתים בצבא הסדיר ובמילואים צריכים לקבל פיצוי טוב יותר על זמנם ועל אהבת המולדת. לכן, תקציב ביטחון גדול יותר הוא הכרחי, גם אם זה יהיה על חשבון שירותים חברתיים.
ישראל נרמלה את השימוש בכוח ע"י אויביה
ישראל חייבת גם לנטוש את מדיניות ההכלה/ריסון שנועדה בעיקר להאריך את תקופות השקט לאורך הגבול ולחסוך בדמים, תרתי משמע. היא הוכחה כלא מוצלחת. מדיניות ההכלה הקרינה לאורך זמן חולשה ורתיעה מעימות צבאי באזור עם תרבות פוליטית המעריכה את השימוש בכוח. אכן, שימוש בכוח הוא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק במזרח התיכון. יש לזכור שפחד, מרכיב חשוב בהרתעה, הוא המטבע הפוליטי הטוב ביותר במזרח התיכון. יתר על כן, שחיקה של הרתעה בעקבות הכלה קרבה את הסבב הבא של אלימות. ההכלה בעזה גם גרמה לשאננות שהובילה להפתעה אסטרטגית נוראית.
ישראל הסתפקה בנוסחה של "שקט תמורת שקט" בעזה, אשר נועדה לחסוך מאוכלוסיית ישראל התקפות טילים, אך נתנה לחמאס זמן לחזק את אחיזתו בעזה ולבנות את כוחו ללא הפרעה. ההכלה יצרה סיכון עתידי גדול יותר לישראל כפי שלמדנו ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. באופן דומה, ירושלים אפשרה לחיזבאללה לרכוש מאגר טילים עצום לאורך השנים שהרתיע את ישראל מלפעול נגדו בלבנון. הטילים של חיזבאללה לא "החלידו", כפי שחזה הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון בתחילת האלף, והם גרמו נזק עצום במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
יתר על כן, מדיניות הריסון מנרמלת את השימוש בכוח על ידי יריבי ישראל. העולם התרגל לטילים שיורדים על אוכלוסיית ישראל, והצלחתה של ישראל ביירוט שלהם פגעה בלגיטימיות שלה להגיב. יתר על כן, ריסון מאפשר עלייה הדרגתית ברמת האלימות נגד ישראל. חמאס הרחיב בהדרגה את טווח הטילים שלו, העמיד מספר גדל והולך של ישראלים בצל אזעקות "צבע אדום" והפך את חייהם לקשים יותר. גם כושר ההרס של ראשי נפץ של טיליו גדל.
לישראל אין את המותרות לוותר על השימוש במכות מנע, שהיו מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון המקורית. יש היגיון אסטרטגי ניכר בפעולות כאלה, למרות הסיכונים הטבועים בהן. כיום ישראל משלמת מחיר עצום על דחיית תגובה צבאית חזקה לשימוש בכוח על ידי יריביה, שאולי הייתה מחזקת את ההרתעה. בעקבות אירועי 7 באוקטובר, יש לקבוע מחדש איזון טוב יותר בין ריסון לבין השימוש בכוח.
>>> פרופ' אפרים ענבר הוא חוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) וראש תוכנית אסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון במרכז האקדמי שלם