הוא התיישב על הרצפה ולא הסכים לקום. עוד פרידה מאבא שלו, שיוצא לסבב הרביעי בעזה ויחתום 320 ימי מילואים. ילד שאינו מבין מדוע שוב עליו להיפרד, מדוע שוב אבא הולך, ומדוע אימא שוב בוכה בלילה כשהיא חושבת שאיש אינו רואה. המבט שלו אינו משאיר מקום לספק – הוא כבר יודע, בדיוק כמונו: אנחנו נשחקנו עד דק, והכוחות אזלו מאיתנו.
מאז 7 באוקטובר, אנחנו – המשפחות המגויסות – עומדות איתנות בחזית ובעורף כאחד. מי שנקרא לדגל – מתייצב ללא היסוס. גם כשהמשמעות היא נטישת מקום העבודה, גם כשהמשמעות היא להותיר בבית אישה מותשת וילדים הזקוקים נואשות לדמות האב. אנחנו נושאות על כתפינו את כל משקל משק הבית, את עול הפרנסה, את הטראומות של הילדים, את ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הבדידות ועם חוסר הוודאות המכרסם. וככל שהדבר נשמע קשה – גם עם החזרה המורכבת של הבעל הביתה, כשהוא עצמו נושא צלקות נפשיות שטרם הגלידו. ואת המדינה? איננו חשות בנוכחותה. לא בגב, לא לצדנו, לא בלב. היא נעדרת בדיוק כשאנו זקוקות לה יותר מכול – אך תמיד נוכחת כשמגיע הזמן להטיל חובות נוספות.
הנפגעים העיקריים מהגזרות - מעמד הביניים המשרת
רק הבוקר (ראשון) פורסם סקר מקיף שערך שירות התעסוקה, המצביע על נתון מטריד: 75% מחיילי המילואים נפגעו תעסוקתית באופן ישיר. אין צורך להכביר במילים על כך שנשות המילואימניקים חוות פגיעה דומה בהיקפה. במשך שנה וחצי אנו זועקות – על השחיקה המצטברת, על הקריסה הכלכלית המתמשכת, על ההתמודדות הנפשית המורכבת, על היעדר ההכרה בקורבן שאנו מקריבות. ביקשנו בכל דרך אפשרית שיראו אותנו, שיקשיבו לקולנו, שיבינו כי מאחורי כל זוג מדים מתקיימת משפחה שלמה הקורסת לאיטה ובשקט מייסר. אך המדינה בחרה להתעלם ולהחריש. וכאשר סוף סוף הפרה את שתיקתה – היה זה רק כדי לבשר על עוד גזרה כלכלית.
ועכשיו, כשהם סוף סוף מתיימרים "לטפל" במצב, הם עושים זאת באופן הציני ביותר שניתן להעלות על הדעת. מעבירים תקציב מדינה העמוס בגזרות, קיצוצים והעלאות מיסים – ללא שמץ של התחשבות במילואימניקים ובמשפחותיהם המותשות. העלאת מס הכנסה ב-2%, תוספת של 0.5% לדמי ביטוח לאומי, העלאת המע"מ ל-18%, קיצוץ קצבאות בהיקף של 2.5 מיליארד שקלים, התייקרות של 7% במחירי המים, 5% בחשמל ו-3.5% בארנונה – ומי ישלם על כל אלה? אנחנו. בעוד שתקציב הישיבות גדל ב-2.7 מיליארד שקלים, וההקצבות למגזרים שאינם נוטלים חלק בנטל הביטחוני זינקו ב-12% – המשפחות המגויסות נאלצות להתמודד עם עוד חור בכיס ועוד משבר כלכלי.
מתוך תקציב המדינה לשנת 2025, שהיקפו 584 מיליארד שקלים, הוקצו 13.5 מיליארד שקלים בלבד לטובת תמיכה כלכלית במשפחות מילואימניקים וחיילי מילואים פעילים. זהו פחות מ-2.5% מהתקציב הכולל – בעוד שההקצבות למוסדות שאינם משרתים את המדינה גדלו ב-15%. מי שלא שירת יום אחד – יקבל תקציבים מוגדלים. מי שמחזיק את ביטחון המדינה על כתפיו – ימשיך לקרוס תחת הנטל.
הם מעבירים מיליארדי שקלים למגזרים שאינם נוטלים חלק בנטל הלאומי ואינם תורמים לביטחון המדינה – ומותירים את אלו שנושאים בעול הביטחוני, ואת משפחותיהם – ללא תמיכה, ללא סיוע וללא שמץ של בושה. תלמידי ישיבות שאינם משרתים מקבלים הקצבה שנתית של 45,000 שקלים לאברך – יותר ממה שמקבל חייל מילואים פעיל שזנח את עסקו, משפחתו וחייו כדי להתייצב בקו החזית.
תקציב אפס - להתחיל מהצורך ומהמילואימניקים הנשחקים
המציאות הפכה לבדיחה מרה שאיש אינו צוחק ממנה. באותה נשימה שבה אושר תקציב המדינה – הועבר גם מסר ברור וצורב: המדינה אינה מייחסת חשיבות למילואימניקים ולמשפחותיהם. היא אינה רואה את הקורבן היומיומי שלנו. היא אינה מחשיבה את התרומה שלנו. היא אינה מבינה את עומק המשבר שאנו חוות. ובזמן שאנחנו ממשיכות להחזיק את העורף בידיים רועדות, המדינה ממשיכה להפנות אלינו את הגב. ללא הקלות משמעותיות, ללא פתרונות מעשיים – רק עוד התעלמות מכוונת, עוד שחיקה מצטברת, ועוד מחיר כבד שמוטל עלינו לשלם.
במדינה מתוקנת, תקציב החירום היה מתחיל מהחזית – מהלוחמים ומהמשפחות הנושאות בנטל. אך כאן, בישראל של שנת 2025, סדרי העדיפויות מעוותים מיסודם. התקציב מתחיל מהפוליטיקה הצרה, מהעסקנות חסרת המעצורים, מהשיקולים הציניים של שימור קואליציה בכל מחיר. במקום להושיט לנו יד תומכת – סגרו בפנינו את הדלת בטריקה מהדהדת.
ביום רביעי הקרוב נצעד בירושלים – משפחות מגויסות יחד עם משפחות שכולות, מילואימניקים, מכיניסטים וכל מי שאכפת לו מעתידה של מדינת ישראל. נצעד ונאמר בקול ברור: "לא עוד". הגיע הזמן להשמיע את קולנו בעוצמה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה. אנחנו נמשיך להתייצב למען המדינה, אך דורשים שהמדינה סוף סוף תתייצב גם למעננו.
>>> דניאל לוין היא אשת מילואימניק, חברה ב"המתמרנות"