לכאורה, הכנסת גורם פרטי כאחראי לחלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה משרתת את מטרותיה של ישראל. הסיוע ייכנס באופן מאובטח ומסודר יחסית, יחולק ישירות לאוכלוסייה העזתית ללא השתלטות של חמאס ושל גורמים עברייניים בדרך, ואולי בדרך זו גם יקטן הלחץ הבין-לאומי על ישראל בשל מצבם של העזתים, שרבים מהם עקורים מבתיהם וסובלים חרפת רעב וסכנת נפשות. חמאס יאבד חלק ממשענתו הכלכלית ואת עוצמתו כמי שעדיין שולט בחייהם של העזתים. וכל זה, לכאורה, ללא מגע יד ישראלית, במימון זר ובביצוע של שכירי חרב וחברות אמריקניות.
אלא שהתוכנית הזו, שתחקירים עיתונאיים מהיממות האחרונות מגלים שנרקחה מאחורי הקלעים באופן לא ממש מסודר, תוך מעורבות לא ברורה של קצינים במדים ובשירות פעיל, אנשי עסקים המתאמצים להסתיר את זהותם וחברות אמריקניות לא ממש מוכרות, היא כיום הרבה יותר חורים מאשר מהות. ממש לא ברור מי יממן את האכלתם של קרוב לשני מיליון איש, גם אם (במינוח המעלה אסוציאציות קשות שגורמים ישראליים משתמשים בו) "שומרים אותם טיפה מעל לסף הרעב". לא ברור מה יקרה לנוכח האפשרות הוודאית, שחמאס יתקוף את אתרי החלוקה המעטים, שדרכם אמורות מאות אלפי משפחות לקבל את מנות האוכל השבועיות, ומי יעצור את ההמון המורעב שכבר בוזז כל דבר אפשרי.
בעיקר, לא ברור איך התוכנית החצי-אפויה הזו תוריד ולו גרם של לחץ בין-לאומי על ישראל. היא עדיין תיתפס כאחראית בלעדית לכל רע: למהומות הבלתי נמנעות, למה שיעשו שכירי החרב אם ירגישו סכנה, לרעב ולהגליה המתמשכת מן הבית ולתוצאותיה של הצפיפות, שבה תחיה כל אוכלוסיית הרצועה במתחם שהוא אולי רבע משטחה. לכמות הבלתי סבירה של חפים מפשע, הנהרגים בעזה מדי יום לטובת מטרה צבאית עמומה.
דבר אחד ברור: המיזם הזה, שיש כבר מי שגוזר עליו קופונים כספיים שבחלק מהמקרים גובלים בשחיתות וניגודי עניינים של לובשי מדים, הוא חלק מתוכנית גדולה בהרבה. מי שלא מאמין, מוזמן לקרוא מאמר שפרסמו במסגרת מכון ירושלים שניים מהקצינים במילואים המוזכרים בתחקירים, תא"ל ארז וינר ואל"מ גבי סיבוני.
תחת הכותרת "המערכה בעזה לאן?", כתבו השניים, מגיבורי פרשת הרפז הנשכחת, כי "התנאי המרכזי להשגתה של מטרת המלחמה הקובעת שמרצועת עזה לא נשקף עוד איום לישראל לאורך זמן מחייב שליטה ביטחונית מוחלטת על רצועת עזה באמצעות נוכחות בשטח ולא באמצעות שליטה מנגד... ישראל צריכה, באמצעות מערכת הביטחון, לקחת לידיה את האחריות לחלוקת הסיוע ההומניטרי באמצעות הפעלת חברות אזרחיות וגורמי כוח מקומיים, לצד רכיבי ממשל צבאי הכרחיים, ויצירה של תנאים למימוש הגירת אוכלוסיית עזה".
בהקשר הזה צריך להבין את האירועים האחרונים. הם שלב במימושו של חזון שלם: כיבוש הרצועה על ידי צה"ל, החזקה בשטח ודחיקת העזתים לשטח מצומצם בתנאים הומניטריים קשים מנשוא; הכנסת גורמים אזרחיים, שישראל תישא בכל אחריות למעשיהם, ומשייכשלו (והם ייכשלו, אם בכלל יתחילו לפעול באמת) ימלאו חיילי צה"ל את מקומם, כי לא יהיה שום גורם פלסטיני או ערבי אחר שיעשה זאת; עידוד הגירה ואז כמובן כיבוש מלא והתיישבות, כי אחרת איך נבטיח את השגת מטרות המלחמה.
מן החזון הזה נעדר כל מעשה מדיני. נעדרת ממנו העובדה שישראל תוותר בכך על החזון של עיצוב המזרח התיכון, שכן לא תהיה נורמליזציה עם סעודיה או שותפות של איזו שהיא מדינה באזור עם ישראל כשהיא פועלת כך בעזה. על החטופים שנותרו בחיים המהלך הזה גוזר ימים ארוכים של ייסורים וסכנת מוות. המחיר הדיפלומטי, הכלכלי, החברתי והצבאי יהיה כבד, וכבר התחלנו לשלם אותו. עכשיו מתברר גם מי גוזר עליו את הקופון.
>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)