הימים הללו שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות מקבלים השנה משמעות אחרת לגמרי. אין אלה עוד ימים של זיכרון של אירוע היסטורי גדול, ואין זאת רק השתתפות גאה בצער של משפחות רבות שאיבדו את יקיריהן בקרב על הגנת המדינה. נקלענו לעיצומו של משבר, שנראה כי ההנהגה לא מעוניינת למצוא ממנו מוצא.
זהו משבר שהתחושה בו היא שראש הממשלה שלנו מתנקם במדינה. הסיוט החל ב-7 באוקטובר באסון מחריד בתוך הבית עם 1,200 הרוגים ונרצחים, ואיחד את כולנו למלחמה ארוכה עם מעל 850 הרוגים. זו מלחמה שבה חזר הביטחון בכוחנו לשרוד מול אויבינו. אבל דווקא כעת, כשהיינו צריכים אחרי מלחמה קשה להתעשת, להתאחד ולבנות את עצמנו מחדש, כעת מתגלה במלוא מערומיה הנהגה משוללת כל מחויבות לאומית וממלכתית אשר פועלת בכל כוחה ללבות את המלחמה הפנימית - מלחמת הרס שלא מותירה מקום לתקווה.
מלחמת חרבות ברזל הפכה מהגנה להתקפה בשבע חזיתות, שבהן הנחיתה ישראל מכות קשות מאוד לכל האויבים מסביב לנו. המלחמה השיגה הישגים חשובים מאוד, אבל, לדאבונה הפוליטי של הממשלה הרואה במלחמה מפלט פוליטי, היא הסתיימה. זה מכבר היא לא קיימת, והם מחיים אותה בכוח, ממשיכים אותה בדקלרציות פוליטיות, ונאומים מתלהמים. למעשה, המלחמה קיימת אך ורק בחזית אחת - בחזית הפוליטית הפנים-ישראלית, שדימוי המלחמה הגדולה משרת אותה.
הממשלה ממלכדת את ישראל - וצה"ל תקוע באמצע
בסוריה, זה זמן, לא מתנהלת שום מלחמה. בלבנון אומנם נעשות פעולות סיכול מפעם לפעם, אך אין מלחמה. אין גם מלחמה מול איראן ואנו לא נלחמים יותר בחות'ים. בעזה, המצב רחוק ממלחמה, אחרי פירוק חמאס הצבאי וחלק ניכר מתשתיותיו, עם פחות משליש מהכוח, ובפחות משליש מהשטח, כאשר חמאס הפסיק להילחם חזיתית נגדנו ועבר לפעילות גרילה, שבהן הוא בעיקר מסתתר ומזנב בנו מדי פעם מול כוחות צה"ל הפרוסים שם. אנו נמצאים בפועל במצב של "לבנוניזציה", תחזוקת בט"ש בתנאי מלחמה.
ישראל נקלעה למלכוד. ככל שתעלה מדרגה, תכבוש עוד פעם יותר שטחים ותכניס יותר כוחות, האפקטיביות הצבאית לא רק שלא תעלה - היא אף תרד. יחס הפגיעות בכוחותינו יעלה באופן ניכר מול הישג לא אפקטיבי כמו הריגת עוד כמה אנשי חמאס. עם היקף שטח גדול יותר בשליטתנו, תתגבר גם האחריות הישירה על האזרחים הפלסטינים ברצועת עזה.
הקו אותו דוחף סמוטריץ', שר המלחמה החדש, אשר במלחמה אינו מבין דבר וחצי דבר, הוא שאיפה בלתי מסויגת לכיבוש והטלת ממשל צבאי, ללא כל התחשבות במשמעויות החמורות מכך. לצדו פועל קבינט מבורבר, שאין לאף אחד בו מושג איפה אנו עומדים ומה נדרש. כל שאיפתם היא לרצות את המנהיג העליון. זה הקבינט המוביל את ישראל כיום ב"מלחמה": עוסק בדיונים מיקרו-טקטיים מנותקים ואבסורדיים על מי יחלק את המזון בעזה. כאשר המלחמה מתנהלת בלי תכלית ובלי מטרות, בלי לוח זמנים - זו מלחמה שהיא לא מלחמה, שפוליטיקה היא מטרתה.
צה"ל מוצא את עצמו תקוע באמצע הבלגן הזה. אין לו מטרות מוגדרות למלחמת "שערי הגיהינום" או מלחמת "גוש קטיף השנייה". הוא עדיין מאמין שהוא נלחם להביא את החטופים, כשברור לו באופן מוחלט שללא החלטה מדינית של נתניהו, ממנה הוא מתחמק כל הזמן, לא תהיה שום עסקה - לא גדולה ולא קטנה, וגם לא פצפונת. המבוכה מביאה לכך שצה"ל מפציץ מטרות באופן הרבה יותר אגרסיבי, ללא הקפדה על מזעור פגיעה באזרחים, דבר שמתנקם בנו קשה, עושה שמות לתדמית של ישראל שכבר איבדה בעיני העולם את הלגיטימציה שלה. זה מוביל אותנו למצב של מטרה מרכזית לחיצי בית הדין הבין-לאומי בהאג בשנים הבאות.
במצב הנוכחי נכנסת ישראל יותר ויותר למלכוד עצמי. הימנעות מהחלטות והדרישה מצה"ל להביא תוצאות שהממשלה לא מסוגלת לקבל עליהן החלטות מסבכת את המצב מיום ליום, וכל "עליית מדרגה" מעמיקה את המלכוד של ישראל עוד יותר בביצה העזתית. מהלכי צה"ל לכיבוש מלא של עזה הם הובלה בעיניים פקוחות לאסון הבא.
נראה שהרמטכ"ל מפנים את מורכבות המציאות, את מגבלות הכוח ואת הקושי שלו לממש את הסיסמאות המנותקות לניצחון והכרעה. הוא עצמו נמצא במלכוד יחד עם צה"ל, בשעה ששרי הממשלה מתהפכים עליו ותוקפים אותו כמו נחשים ארסיים. בשבילם הוא עוד מצבה בבית הקברות של האשמים במחדלים של עצמם. מראש הממשלה הוא לא יקבל שום גיבוי, משום שהוא האינטרסנט הראשי להארכת המלחמה ללא תוחלת, הראשון והאחרון לברוח מהאחריות ל-7 באוקטובר.
בדיונים על חלוקת הסיוע ההומניטרי, מבין הרמטכ"ל שלא השרים הם אלה שילכו להסביר להורים שבנם נהרג על חלוקת קמח לפלסטינים, שרים שרובם לא הולכים להלוויות ולמשפחות שכולות. הוא גם מבין שמי שמחלק קמח אחראי גם על המים, הביוב והבריאות של 2.5 מיליון פלסטינים.
השרים החכמולוגים לא לוקחים בחשבון שכדי לחלק מזון לאוכלוסייה של מעל שני מיליון בני אדם נדרשים לפחות מאות מקומות חלוקה. האם צה"ל יודע להציב מאות פלוגות שיאבטחו בכל נקודה? מדובר ביותר ממאה גדודים, מעל ארבעים חטיבות, למטרה הזאת של חלוקה ו/או אבטחה. את הדרישה הזאת מקדמים השרים תוך כדי קידום חוק השתמטות, ולמרות שגם אם יתגייסו כל החרדים לא תהיה יכולת כזאת.
אגב, גם האמירות של שר הביטחון על חברות פרטיות מופרכות לא פחות. לא משנה כמה ידיים יעבור שק הקמח, היד האחרונה תשלם לחמאס שהוא השולט בשטח את הסכום שהוא ידרוש ביד רחבה. אבל כנראה שדיוני הסרק בנושא יימשכו.
ה"מלחמה" מתנהלת בחזית אחת בלבד - והיא לא עזה
מלחמת עזה עושה בעיקר השמדת ערך למדינת ישראל. אזורית, ישראל איבדה השפעה על סוריה לטובת טורקיה. לבנון עברה לחסות אמריקנית. ישראל מחוץ למשא ומתן עם איראן, והכי חמור שההסכם הסעודי נידון כעת באופן בילטרלי כשישראל בחוץ. כל מדינות "הסכמי אברהם", ללא יוצא מהכלל, רואות כעת בישראל נטל ואבן נגף לאזור. הן אינן רוצות שום מגע או קשר, במיוחד עם נתניהו. עובדה - אף אחת מהן לא מזמינה אותו ולא רוצה לראות אותו. ישראל למעשה כבר איבדה את כל הישגי המלחמה מבחינה מדינית.
טראמפ אמור לבקר במחצית חודש מאי בערב הסעודית. זהו ביקור בעל חשיבות אסטרטגית גדולה, ואין לו שום כוונה לעצור בדרך הלוך או חזור בישראל, בעיקר כי הוא מאוכזב מנתניהו שחוץ מצרות לא מביא לו שום הישג.
מנהיג רציני יכול לנצל היה את המהלך, אבל מה שסביר שיקרה זה שסעודיה תדרוש בתמורה לעסקה עם ארצות הברית את סיום המלחמה בעזה. במצב הזה, טראמפ לא יהסס לכפות זאת על ישראל. את זה מבין טוב מאיתנו חמאס, והוא שם כעת על השולחן הצעה של הפסקת אש ארוכה לחמש שנים תמורת החזרת כל החטופים, שיקום ועוד. נתניהו, שלא יוזם שום מהלך מדיני ובורח מכל מה שיעצור לו את המלחמה, עלול למצוא את עצמו בסוף מתכופף דרך טראמפ להצעת חמאס, שלא רק שתסגור לו את דלת המלחמה על הפרצוף, אלא תעצים מאוד את מעמדו של חמאס.
תאורטית, אם היה לנו מנהיג מדיני רציני, הוא יכול היה לשים כעת הצעה ישראלית על השולחן שמורכבת משני שלבים: הראשון, הפסקת אש ארוכת-טווח תמורת החזרת כל החטופים. בשלב השני יתקיים פירוז הרצועה מנשק והקמת ממשל שאיננו חמאס מול מתן סיום מלא של המלחמה. יתרה מכך, כיוון שהסיכוי לעסקה איראנית-אמריקנית טובה די נמוך, ניתן היה לחבור לסעודים וביחד לשכנע את האמריקנים לאפשר את תקיפת הגרעין ואז רק ללכת לעסקה. זה כאמור מחייב את הפסקת הדשדוש בעזה, וברור שאיום הגרעין האיראני על קיומה של מדינת ישראל הרבה פחות חשוב לנתניהו משלום הקואליציה בשנה הקרובה.
הבעיה העיקרית, לצערנו, היא שנתניהו עסוק מדי בעצמו ובקואליציה שלו. הוא לא רואה מטר קדימה, החטופים לא מעניינים אותו וגם לא שיקום מצבה של ישראל אחרי מלחמה כל כך קשה. הוא מעדיף את טובתו האישית והכאוס באמצעות מלחמת הסתה פנימית נגד מוסדות המדינה. זאת המלחמה המועדפת עליו: פגיעה בבית המשפט העליון, הפרקליטות, היועמ"שית, השב"כ, המשטרה, מבקר המדינה, הכלכלה, האקדמיה, התקשורת העצמאית. כעת על הפרק צה"ל, חיל האוויר, המילואימניקים, הרמטכ"ל החדש, ואת הוא עושה תוך כדי חיסול ערכי היסוד והפקרת חטופים. זאת המלחמה שהכי חשוב לו לנצח בה.
לאזרחי ישראל אין ברירה. ביום הזיכרון בואכה יום העצמאות ה-77, עליהם להמשיך להילחם חזרה במלחמה שנפשית היא הכי קשה - לשמור על המדינה מפני ממשלתה. עליהם להמשיך את המאבק להחזרת אחינו החטופים, לשמור על המוסדות, ולשמור על שפיות מול הטירוף, האמת מול השקר, להצליח ולא לוותר.
כעת, ערב יום הזיכרון, צריך להיאבק גם עבור מי ששילמו את המחיר היקר ביותר, מחיר חייהם. זאת חובה של כל אזרח ומי שעתידה של המדינה יקר לו.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל במילואים בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים