אם בסופו של דבר חמאס יאשר את "מתווה ויטקוף" לאחר קבלת ערבויות מוצקות יותר מצידה של ארצות הברית, יש סבירות לכך שבזמן הקרוב ישראל וחמאס יסכימו להפסקת אש נוספת ברצועת עזה. הדבר יביא לשחרור כחצי מהחטופים (החיים והמתים) תוך שבוע ימים מכניסת הפסקת האש לתוקף. בכך תיסלל הדרך השלישית, השוללת שתי אפשרויות הרבה יותר גרועות: מצד אחד, המשך המלחמה וכיבוש צבאי של הרצועה; מצד שני, הישארות חמאס כשלטון ברצועת עזה, לאחר המלחמה. מאחר שממשלת ישראל עד היום לא התוותה שום תוכנית אסטרטגית ל"יום שאחרי" (חוץ מכיבוש הרצועה), אזי לא נותרה ברירה מעשית אלא לחזור להסכם חלקי של הפסקת אש ל-60 יום, שישמש כפרוזדור מדיני לתהליך של משא ומתן דיפלומטי אשר יסיים את המלחמה עם שחרור כל החטופים והחלפת חמאס ברצועת עזה, בטווח של חודשיים מכניסת הפסקת האש לתוקף.
המשימה והאתגר המוצבים בפני ארצות הברית, מצרים וקטאר, שהן המדינות המתווכות, בסיוע של מדינות הליגה הערבית, מרכיבי ה"קוורטט" הבין-לאומי האחרים (האיחוד האירופי, האו"ם, רוסיה, לצד ארצות הברית) ומדינות הקוורטט האזורי האחרות (בראש ובראשונה סעודיה, ירדן ואיחוד האמירוית) לצד מצרים, הינה קשה, אך לא בלתי אפשרית: לענות לדרישות הסף של ישראל וחמאס על מנת לסיים את המלחמה ולהבטיח תהליך מדיני שיביא לשיקומה של רצועת עזה ולחזרה הדרגתית של מסלול של משא ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים המתונים, לצד תהליך של נורמליזציה בין ישראל לסעודיה ושאר מדינות הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי.
דרישות הסף של ממשלת ישראל, אשר זוכות לתמיכה ולגיטימציה הן בציבור הישראלי והן בחו"ל הינן: 1. החזרת כל החטופים; 2. סיום שלטון חמאס ברצועת עזה; 3. הגליית מנהיגות חמאס מחוץ לרצועה; 4. פירוק חמאס מנשקו; 5. פירוז הרצועה. יחד עם זאת, אין לגיטימציה לדרישות של טיהור אתני והעברת האוכלוסייה הפלסטינית מחוץ לרצועה, או לנוכחות צבאית ישראלית קבועה ברצועה לאחר המלחמה.
דרישות הסף של ארגון חמאס, אשר זוכות למידה גדולה של תמיכה בין-לאומית, הינן: 1. שחרור אסירים ביטחוניים, בתמורה לשחרור החטופים; 2. נסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה; 3. סיום המלחמה; 4. החזרת סיוע הומניטרי מסיבי לרצועה; 5. שיקום הרצועה. אין תמיכה בין-לאומית לדרישה של חמאס לשמור על נשקו, וישנה הסכמה בין-לאומית שלא יהיה שום שיקום של רצועת עזה כל עוד ישראל ו/או חמאס שולטים ברצועה. יתר על כן, ללא מציאת דרך שלישית, ייווצר ווקום שלטוני ברצועת עזה אשר יביא לכאוס, "סומליזציה", ואזור נטול שלטון וריבונות הנועד לפורענות, עבור ישראל והפלסטינים כאחד.
מכאן, במשך החודשיים של הפסקת האש, השחקנים הבין-לאומיים השונים, בהובלתה של ארצות הברית, צריכים לגבש תוכנית אופרטיבית אשר צריכה לכלול את המרכיבים הבאים:
- ניהול אזרחי של רצועת עזה על ידי הקמת שלטון מעבר טכנוקרטי (לא פוליטי), אשר יורכב מנציגים פלסטינים ונציגי מדינות ערב, בתיאום עם הרשות הפלסטינית והליגה הערבית, לתקופה של כ-3 שנים, ולפי מנדט של מועצת הביטחון של האו"ם.
- הכנסת כוח שמירת שלום אשר יפקח על התפרקות חמאס מנשקו ופירוז הרצועה, אשר יורכב ממדינות הליגה הערבית ונאט"ו, ומדינות אחרות כגון אינדונזיה, במקביל לנסיגה הדרגתית של כוחות צה"ל לגבול הבין-לאומי (של הסכם שביתת הנשק של 1949).
- הגליית המנהיגות הצבאית של חמאס מהרצועה.
- הקמת מנגנון של שיקום הרצועה, בהובלת השלטון הטכנוקרטי ובסיוע של הקהילה הבין-לאומית.
את התוכנית הזו יש לסכם עם ישראל וחמאס במקרה הטוב, ולכפות אותה על הצדדים, במקרה הנדרש, על ידי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם (פרק 7). כמו במקרה של הפסקת האש בין ישראל ללבנון, לישראל תישמר הזכות להגנה עצמית אם חמאס יפר את הפסקת האש הקבועה, עם סיום המלחמה. אם צה"ל ישמור על הגבולות של מדינת ישראל, אין שום היתכנות ל"עוד 7 באוקטובר". מאחר שסיום המלחמה עדיין לא יביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומאחר ועזה קשורה בטבורה לגדה המערבית, לאחר המלחמה יש לחזור לתהליך מדיני הדרגתי ומושכל, ולפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום, במקביל לתהליך נורמליזציה וכינון יחסים דיפלומטיים עם סעודיה ושאר העולם הערבי.
>>> פרופ' אריה קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים