בישראל 2025, עדיין צריך להזכיר את המובן מאליו: הדרוזים אינם אורחים במדינה – הם חלק מהחברה הישראלית, חלק בלתי נפרד מהמרקם האזרחי, הביטחוני והחברתי. הם אחים לנשק, לשכול, לשמחה ולכאב. אבל למרבה הצער, נראה כי פעמים רבות החברה והמדינה זוכרות את הדרוזים רק כאשר אחד מהם נופל בקרב – ואז כולנו מזכירים עד כמה הם "חלק מאיתנו". זו גישה שצריך לשנות, ומהיסוד.
הקריאה לתמוך באחינו הדרוזים אינה קריאה ל"טובה" או ל"עזרה". זו לא נדיבות, אלא אחריות. הדרוזים לא מבקשים רחמים, הם מבקשים שותפות אמת. שותפות כזו אינה באה לידי ביטוי רק ברגעי שכול והלוויות צבאיות, אלא גם בחיים עצמם: בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בתעסוקה, בייצוג ובהזדמנויות.
אי אפשר לומר "אתם חלק מאיתנו" ולצפות מהדרוזים להמשיך ולשרת בצה"ל באחוזים מהגבוהים ביותר בחברה – כל עוד בפועל הם מרגישים שאינם זוכים לאותו יחס כמו שאר אזרחי המדינה. אם לא ננהג בשותפות אמיתית, כזו שמתבטאת במעשים ולא רק במילים – אנחנו פוגעים באמון הבסיסי שמחזיק את החברה הישראלית.
ההיסטוריה מלמדת אותנו מה קורה כשאנחנו נכשלים בשותפות. בעשורים הקודמים עמדו לצדנו אנשי צד"ל (צבא דרום לבנון), שנלחמו כתף אל כתף עם צה"ל והגנו על גבול הצפון בגופם. אך כשצה"ל נסוג מלבנון בשנת 2000, רבים מהם ננטשו. אלה שכן נכנסו לישראל נאלצו להיאבק שנים על זכויותיהם – רבים מהם חיו בעוני, ללא הכרה הולמת וללא גישה לשירותים בסיסיים. זו לא רק טרגדיה אנושית, זו בגידה בערך השותפות. הבטחנו להיות שם בשבילם – ולא היינו. את אותה טעות אסור לחזור עליה, הפעם עם הדרוזים.
הקהילה הדרוזית מוכיחה פעם אחר פעם את נאמנותה למדינה. הדרוזים מתגייסים לשירות קרבי, משתלבים במערכות הביטחון, ולעיתים רבות מובילים. הם פועלים למען החברה הישראלית – גם כאשר היא אינה פועלת מספיק למענם. ובכל זאת, ביישובים הדרוזיים התשתיות מיושנות, בתי הספר לעיתים ללא תקציב מספק, שירותי הבריאות דלים והתוכניות לפיתוח נדחות שוב ושוב. כל אלה אינם קשורים לחוסר רצון – אלא להזנחה ממסדית מתמשכת. קשה להסביר כיצד מדינה ששולחת את טובי בניה הדרוזים להילחם בשורות צה"ל, לא משקיעה את אותו מאמץ ביישובים מהם הם באים.
המצב הנוכחי – הכלכלי, החברתי והפוליטי – מציב אותנו שוב בשעת מבחן. האם נבחר לפעול מתוך ערכים, או שוב נשתמש במילים יפות ברגעי כאב ונשכח את הדרוזים ביום שאחרי?
הפעם אסור לנו להיכשל. התמיכה בדרוזים אינה מותנית בשום דבר. זו לא בקשת טובה – זו חובת לב. היא צריכה להתבטא בתקציבים שווים, בהזדמנויות אמיתיות, בתיקון העוול ההיסטורי ובהכרה במי שנותנים לנו כל כך הרבה – ומבקשים רק יחס שווה. שותפות אמת נבחנת לא רק בזיכרון החללים, אלא גם בחיים עצמם. הגיע הזמן להפסיק לדבר על הדרוזים כ"קהילה מוערכת", ולהתחיל להתייחס אליהם כאל שותפים שווים – במעשים ולא פחות חשוב – גם כלל אזרחי ישראל צריכים לדעת שכשהם צריכים את המדינה היא תהיה שם בשבילם.
>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר וכיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך