בזמן שכולנו מרותקים למסכים – עוקבים אחר העדכונים מהחזית, מתפללים לחזרתם של החטופים, ומתעייפים מהשיח הפוליטי האין-סופי – אף אחד לא עוסק בנושאים שנוגעים לתושבים בישראל ברמה המקומית. זאת "מלחמה" אחרת, שקטה, סמויה, מתישה והיא מתרחשת בלב השלטון המקומי. בעיצומו של אחד המשברים הקיומיים הקשים בתולדות מדינת ישראל – נדמה שרבים שוכחים היכן באמת מתקבלת ההחלטה הקריטית ביותר של כל אזרח: האם אני מסוגל להישאר כאן? להמשיך. לגדל ילדים. לפתוח עסק. להיות חלק מהחברה הזאת.
התשובה לשאלה הזו, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינה נקבעת בכנסת או בקבינט הביטחוני – אלא בלב השלטון המקומי. ברחוב שבו גרים, בבית הספר שמנסים להחזיק פתוח, בתחנת הרווחה, בקהילות.
מי באמת לוחם על העתיד שלכם?
מאז 7 באוקטובר אנחנו מתמקדים – ובצדק – בלוחמה, בחטופים, במערכות הביטחון. אבל מתחת לרדאר, מתנהלת במקביל מלחמה נוספת: מלחמה יומיומית, סיזיפית, לעיתים קרובות נואשת – לקיים חיים נורמליים. והמלחמה הזו מתרחשת בלב הערים, ביישובים, במועצות. מנהיגות מקומית שנסחפת לתוך משברים בלתי פוסקים – ולא מקבלת את הכלים להתמודד איתם.
אני כותבת את הדברים לא רק כמי שכיהנה במשך חמש שנים כראש עיר מורכבת, אלא גם כאשת חינוך וכאדם שמאמין בכוחה של הקהילה. אני רואה בדאגה הולכת וגוברת את מה שקורה, או נכון יותר – לא קורה – ברשויות המקומיות בישראל.
כי בזמן שבכירי המדינה מתווכחים על סמכויות וקומבינציות קואליציוניות, ראשי הערים, המועצות והצוותים שלהם נמצאים בחזית: הם אלו שהתמודדו עם פינוי וקליטה של עשרות אלפי אזרחים בתוך שעות, בלי הכנה מוקדמת. הם אלו שקולטים את הזעקות של תושבים שלא ישנים בלילה, של ילדים שלא חוזרים לבית הספר, של בעלי עסקים שנשברים. הם אלו שמקבלים את המבט בעיניים של מי שמבין שאין לו למי לפנות, מלבד לעירייה.
אבל מערכת לא יכולה לתפקד לאורך זמן רק על תחושת שליחות. העובדים הסוציאליים המקומיים שחווים טראומה משנית יום אחר יום – שורדים רק בזכות הנשמה היתרה שלהם. מנהלות בתי הספר שמנסות להחזיק מסגרת רגשית לילדים עם חרדות – עושות זאת בלי הדרכה מספקת. מנהלי האגפים בעיריות – עובדים שעות בלתי נתפסות כדי לסגור פערים שהמדינה משאירה פתוחים.
ולא מדובר רק ברשויות בדרום. גם במרכז הארץ, בערים שמעולם לא חוו לחימה, מתמודדים עם זעזועים עמוקים: אובדן תחושת ביטחון, חוסר אמון, בדידות, פערים גדלים. התחושות הללו מחלחלות לכל שכבת גיל, לכל מגזר, לכל שכונה.
ראשי הערים נשארים לבד במלחמה על החיים הרגילים
וכאן מתגלה השבר הגדול באמת: אין כיום תפיסה אסטרטגית-ממלכתית שמכירה בכך שהשלטון המקומי הוא המערכת הקריטית ביותר להחלמה של החברה הישראלית. לא מתנהלים תהליכי עומק. אין תמיכה מקצועית שיטתית. התקציבים מגיעים לעיתים באיחור של חודשים, אם בכלל. כל ראש רשות נלחם את המלחמה שלו – כמעט לבדו. וזה לא רק עניין של ניהול. זו שאלה של ערכים.
לא ייתכן שדווקא האנשים שמצליחים לאחד – לא יקבלו גיבוי. כי בניגוד לשיח הארצי המפלג, בזירה המקומית מתרחשים ניסים של ממש: חילונים וחרדים פועלים יחד. יהודים וערבים משתפים פעולה. ארגונים אזרחיים קמים בכל שכונה כדי לעזור למי שצריך. וזה קורה – כי אין ברירה. כי ברחוב, בשכונה, אין מרחק אידיאולוגי. יש אנשים. אבל גם הנס הזה עלול להיגמר – אם לא נטפל עכשיו בעייפות, בשחיקה, בתחושת הנטישה. הסולידריות שצמחה מלמטה היא נכס לאומי. אם לא נשקיע בו, הוא יתפורר.
היום שאחרי עוד לא כאן – אבל הוא מתקרב. כשישובו החטופים, כשיתפזר העשן, כשנחזור כביכול ל"שגרה" – יתגלו עומקי הפצעים. אז יעמדו ראשי הערים מול אלפי תושבים מחוסרי מענה רגשי, מול דור של ילדים עם סימנים של חרדה כרונית, מול מערכת ציבורית מותשת שלא נשמה מאז הקורונה.
ואני שואלת: האם מישהו נערך לזה?
הגיע הזמן לומר את האמת: השלטון המקומי אינו רק זרוע ביצועית – הוא החזית החברתית-אזרחית של מדינת ישראל. אם לא נכיר בכך באופן רשמי, אם לא נפנה תקציבים, משאבים, תמיכה ארגונית ומנטלית – לא יהיה מי שיחזיק את החברה הישראלית ביום שאחרי. ועם כל הכאב שבלכתוב זאת – אולי זה האיום הקיומי האמיתי.
>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר ונשיאת יאסא - המרכז למצוינות בחינוך