ביממות האחרונות מתחולל בארצות הברית ויכוח ער סביב מידת ההצלחה של התקיפה האמריקנית על תוכנית הגרעין האיראנית. בעוד הנשיא דונלד טראמפ וסגנו טוענים כי “הפרויקט הושמד לחלוטין”, הדליפו גורמים בקהילת המודיעין האמריקנית הערכות הפוכות ל-CNN ול-New York Times, ולפיהן התקיפה עיכבה את איראן רק בכמה חודשים. ללא קשר לצדדים בוויכוח, שיש לו ממדים פוליטיים מובהקים, ראוי להבין שזו כלל אינה השאלה המרכזית. העיסוק בשאלת "כמה אחורה נדחקה התוכנית" מסיט את תשומת הלב מהדבר החשוב באמת: כיצד מבטיחים שלא תהיה לאיראן כל אפשרות לייצר פצצה גרעינית בעתיד.
אי אפשר להרוס לגמרי פרויקט גרעיני בן 30 שנה שנבנה מראש על עקרון החסינות לתקיפה. תשתית הגרעין של איראן מסועפת, מבוזרת וממוגנת לעומק, והיא שונה בתכלית מהתשתיות שישראל תקפה בעבר בעיראק ובסוריה. לכן, הציפייה לנזק קינטי מוחלט איננה ריאלית. ואף על פי כן, אם נשפוט על פי תקדימים – גם פגיעה חלקית עשויה להספיק. לפני תקיפת הכורים בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 טענו מומחי הגרעין וחקר הביצועים כי הפגיעה תעכב את תוכניות הגרעין רק בשנים ספורות, ויש שאף טענו כי היא תעודד את הממשלות להאיץ את פיתוח הגרעין ביתר שאת. בפועל, שילוב בין נסיבות גיאו-פוליטיות, לחץ צבאי ומדיני – מנע מהן להתאושש ולשקם את תוכניות הגרעין שלהן עשורים קדימה.
חשוב להבין שהערכת תוצאות תקיפה (BDA) היא יותר אומנות ממדע. היא דורשת זמן ואיסוף מידע מגוון: תצלומי לוויין, סיגינט, מקורות סייבר ומודיעין אנושי. לכן, כל הערכה – בין אם אופטימית או פסימית – היא מוקדמת מטבעה וסביר שלא נשענת על תמונה שלמה של המציאות.
יתרה מזו, אותם גופי מודיעין אמריקניים שמדליפים כיום הערכות על נזק מוגבל הם גם אלה שחזו לפני התקיפה על איראן תחזיות קודרות ופסימיות בהרבה ממה שהתרחשו בפועל: מלחמה אזורית, חסימת מיצרי הורמוז, פגיעה בבסיסי ארצות הברית במפרץ עם מאות נפגעים, זינוק במחירי הנפט וגלי טרור מעיראק ועד תימן. בפועל, איראן ספגה את המכה, והבינה היטב שהרחבת המערכה תעלה לה ביוקר רב. זו עדות ליכולת ההיזק וההרתעה המשמעותית של ירושלים וושינגטון מול טהראן.
גם אם בידי איראן נותרו צנטריפוגות פעילות ואורניום מועשר – כולל עד 60% – חשוב להבין את התמונה השלמה: לא מדובר בייצור רקטה במנהרה בעזה, אלא בתוכנית גרעין מורכבת ורבת-שלבים, המחייבת תיאום הדוק בין תהליכים מדעיים, הנדסיים, ארגוניים ותעשייתיים. התקיפה אולי לא חיסלה את כלל המרכיבים, אך פגעה באופן עמוק במרכיבי ליבה: מתקני המרה, מאגרי ידע וגיבוי, מדעני מפתח ואתרים הקשורים ישירות לפיתוח קבוצת הנשק. כאשר מחברים את כלל הפגיעות – ברור שמדובר בנזק מצרפי כבד. בהינתן שאיראן תצליח להעשיר אורניום לרמה צבאית של 90%, הדרך לפצצה עדיין רצופה אתגרים הנדסיים – עיצוב ליבה, שילוב במנגנון פיצוץ ואינטגרציה לפלטפורמת שיגור – תהליכים שיידרשו לפחות שנה עד שנתיים, וכעת צפויים להתארך אף יותר. שיקום מלא של התוכנית יצריך מאמץ לאומי איראני רחב היקף שיתנהל במקביל בכל התחומים שנפגעו, אך נדרשים לו מדענים ראויים שכבר לא בטוח שבנמצא, והוא גם יהיה חשוף יחסית לאיתור מודיעיני.
הודעת משרד ראש הממשלה בשם הוועדה לאנרגיה אטומית, לצד הצהרת משרד החוץ האיראני שהודה כי נגרם נזק חמור למתקני הגרעין, מעידות כי האמת מצויה, ככל הנראה, קצת מתחת להצהרתו הנחרצת של הנשיא טראמפ, אך הרבה מעל הפרשנויות הפסימיות של ה-NYT וה-CNN. כך או כך, מתגבשת ההבנה שהתוכנית הגרעינית של איראן ספגה פגיעה אסטרטגית ניכרת.
ובכל זאת, ההישג המרכזי של התקיפה איננו רק צבאי – אלא תודעתי. מחסום הפחד מפעולה צבאית באיראן נשבר לא רק בירושלים – אלא לראשונה גם בוושינגטון, והוכח כי ישראל וארצות הברית אינן מסתפקות באיומים, אלא נכונות לפעול בנחרצות נגד איום גרעיני איראני. זהו שינוי מהותי בכללי המשחק. האיראנים מבינים עתה כי אם יחליטו לנסות ולפרוץ לפצצה, הם ייאלצו לעשות זאת תחת איום ממשי ומיידי של תקיפה חוזרת – ישראלית, אמריקנית, או משולבת.
זו גם הסיבה שהדיון כעת צריך להתמקד באסטרטגיה עתידית – ולא לעסוק רק בהערכת הישגי העבר. כעת זה הזמן לגבש הבנות אסטרטגיות בין וושינגטון לירושלים באשר ליעדים ארוכי טווח, שכן לא די בעיכוב הזמני החיוני שהושג; יש לבנות מסגרת אסטרטגית ואופרטיבית שתמנע מאיראן את היכולת לשקם את תוכניתה. בדרך ליעד זה צריכים להתגבש שני מסלולים: האחד – משא ומתן להסכם גרעין חדש, מחמיר ומתמשך, המבוסס על עקרון סטנדרט הזהב, פיקוח בלתי מוגבל, מנגנוני אכיפה מחייבים ודרישה לפירוק מרכיבי הנשק – שינוהל כשברקע מונף כל העת מנוף לחץ מדיני וכלכלי על טהראן; השני – מנגנון אכיפה צבאי שייושם אם איראן תבחר למשוך זמן או לנסות לחדש את פיתוח הגרעין, בפומבי או בחשאי.
בסופו של דבר, לראשונה פעלה ישראל מול תשתית גרעינית רחבה, מבוזרת וממוגנת – כשהאויב כבר קרוב מאוד לפצצה, או לנקודת אל-חזור בדרך אליה. ולראשונה הפעילה ארצות הברית כוח צבאי משמעותי מול מדינת ציר הרשע שהתכוונה להתחמש בנשק גרעיני. יותר מהיקף ההרס, חשוב התקדים שנקבע – והמסר שהועבר בטון שאינו משתמע לשתי פנים: לא ניתן לאיראן לפתח פצצה גרעינית – לא היום, ולא בעתיד.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL