בחלוף מאה ימים לכהונתו השנייה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וערב ביקורו, הממוסגר כהיסטורי, במזרח התיכון – כבר אפשר להבין כי הוא נשיא המבכר עסקאות והסכמים על פני מלחמות רחוקות, יקרות ומסובכות. התנהלותה ומדיניותה הנוכחית של ממשלת ישראל עלולה להיתפס כבלתי אטרקטיבית מבחינתו ולהציבה, בראייתו, כמכשול מעיק לאסטרטגיה שהוא מנסה להוביל ולהישגים המהדהדים שהוא מבקש לקצור.
מצד שני, למדינת ישראל גם נכסים פוטנציאליים ששימוש מושכל בהם, בתיאום עם ארה"ב, עשוי לשרת את יעדיה האסטרטגיים ולאפשר לה להתמודד ביעילות עם אתגרים הביטחון הכבדים הרובצים לפתחה. כדי לקדם את יעדיה האסטרטגיים של ישראל יהיה על ראש הממשלה להעדיף את טובת המדינה על שיקולי הישרדותו הפוליטית, המכתיבים את מדיניותו.
עד לא מזמן התלבטנו איזה מחנה יגבר בעיצוב מדיניות החוץ של טראמפ בכלל ובמזרח התיכון בפרט – הניאו-שמרנים הניציים מול איראן, או אנשי ה-MAGA הבדלנים. כעת ברור כי הוא מזדהה יותר עם האחרונים וכי איומיו הם מנוף בשירות המשא ומתן יותר משהם "נבוט" שהוא נחוש להנחית על ראשי יריבים ואויבים סרבנים. הגילויים על הסיבות להעברתו המוקדמת של מייק וולץ הניצי מתפקיד היועץ לביטחון לאומי הם רק הביטוי האחרון לתפיסות המנחות את הנשיא. יתרה מזה, אם הוזז וולץ גם בשל קרבתו הרעיונית, כל שכן מגעיו (החשאיים?) עם ראש הממשלה בנימין נתניהו כפי שדווח, ולא רק בגלל "סיגנלגייט" – המהלך אף עלול לסמן קרע בין הנשיא לראש ממשלתנו.
טראמפ "הנחית" על נתניהו, בזימון מפתיע לבית הלבן, את פתיחת המו"מ עם איראן. הוא התקדם בשיחות עימה בעומאן ללא תיאום עם ישראל – וממשלו הדליף לניו יורק טיימס כי דרש לדחות את המתקפה הישראלית על תשתיות הגרעין בה, וכעת אנחנו מתבשרים כי החליט לנתק בין הסכמת ארה"ב לתוכנית גרעין אזרחית לסעודיה לבין הנורמליזציה עם ישראל. כל אלה סימנים ברורים כי פני טראמפ לעסקה עם טהראן חרף הצהרתו האחרונה, החיובית, על הצורך ב"פירוק מלא" של תוכנית הגרעין שלה.
גם בתימן הפתיע טראמפ כש"קיפל" את המערכה נגד החות'ים והכריז על הבנות עימם, שאינן כוללות את הפסקת התקפותיהם על ישראל, כפי שהם עצמם מצהירים; ובאשר לעזה הוא מזכיר את הצורך לספק מזון לתושביה ה"גוועים ברעב", גם אם הוא מאשים את ארגון הטרור חמאס באחריות לכך.
כשטראמפ מתבונן במזרח התיכון הוא רואה מדינות עשירות באנרגיה ובמזומנים, שביכולתן לדחוף קדימה את הכלכלה האמריקנית – שנקלעה לחוסר יציבות בעקבות מדיניות המכסים האגרסיבית שלו. ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטאר הן המטרות הראשיות, אבל לא צריך להיות מופתעים אם יתברר שהנשיא חושב גם על צירופה של איראן לרשימה בעתיד.
מנגד, כשטראמפ מסתכל בירושלים הוא רואה מגמה הפוכה – מדינה עם עוצמה צבאית המתעקשת להמשיך את המלחמה בעזה ללא סוף, אגרסיבית בסוריה ובלבנון, מאיימת חדשות לבקרים לתקוף באיראן. גם אם כל יעדי ישראל צודקים ונכונים ומעודכנים לתפיסת ביטחון חדשה, מנקודת מבטו של טראמפ הם עלולים להפריע למהלכים האסטרטגיים שהוא מקדם במזרח התיכון. לא במקרה לקראת ביקורו הצפוי באזור באמצע מאי, ביקור שיכלול גם את קטאר, טרח להבהיר, בקולו, כי אינו מתכנן לפקוד את ישראל (בניגוד ל-2017, אז היא הייתה יעדו הבין-לאומי הראשון לצד ערב הסעודית).
ובכל זאת, בתפיסת עולמו של טראמפ גלום גם פוטנציאל כביר לשיפור ביטחונה הלאומי של ישראל, אם תקפיד להשתמש נכון ב"קלפים" הצבאיים והמדיניים שבידיה – עוצמתו של צה"ל, הסכמתה לסיום המלחמה בעזה וכן להתנעת הסדרי ביטחון עם סוריה ולבנון ולנורמליזציה עם הסעודים – ובה בעת תציב גבולות במקומות המסכנים את האינטרסים האסטרטגיים שלה. כדי לעשות זאת, נדרשת ירושלים לראייה כוללת המבחינה בין איום הגרעין האיראני – האיום הקיומי הפוטנציאלי החמור ביותר על ישראל, המחייב התגייסות בין-לאומית רחבה בהובלת ארה"ב – ובין יתר האיומים, שעימם הוכיחה ישראל יכולת התמודדות טובה במלחמת חרבות ברזל.
- העימות בקבינט סביב עיתוי הפעולה בעזה – והאמירה האופטימית של מערכת הביטחון
- דיווח: ארה"ב וישראל דנו בהקמת ממשל זמני ברצועה, בראשות גורם אמריקני
- בכיר אמריקני למשפחות חטופים: "טראמפ יתקדם לעסקה עם סעודיה גם ללא ישראל"
לישראל אין זמן לבזבז, ועליה לפתוח בדיאלוג אסטרטגי מעמיק ואינטימי מבוסס אמון עם ארה"ב: דיאלוג שיקיף את כל החזיתות ושבמסגרתו ידונו במקביל במתווה לסיום המלחמה בעזה, לשחרור כל החטופים, ובהמשך גם לסיום שלטון חמאס ולפירוזו. כל אלה, בצד התחייבות אמריקנית כי הסכם הגרעין לא רק יספק ערבויות שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, אלא גם ייטול ממנה את היכולת להשיגו בזמן קצר אם תחליט לפרוץ לפצצה.
תוכנית משותפת – שתהיה מחד גיסא אטרקטיבית לממשל טראמפ, ומאידך גיסא תקדם יעדי ביטחון לאומי חיוניים לישראל ותנהל היטב את סיכוני הביטחון – תצטרך לכלול את הרכיבים האלה:
- הסכמה על מתווה הסכם הגרעין עם איראן על בסיס "סטנדרט הזהב" – לפי סעיף 123 בחוק האנרגיה האטומית של ארה"ב, המתנה מכירת כורי כוח גרעיניים בכך שלא תתבצע העשרת אורניום בשטח המדינה שהם מוקמים בה, ובכך שהדלק המוקרן בהם יוצא ממנה תחת פיקוח, כדי שלא תוכל להפיק ממנו פלוטוניום. זה המודל של תוכנית הגרעין האזרחית המיושמת באמירויות, ואם ייכפה על איראן הוא יהיה גם הסטנדרט לתוכנית הגרעין הסעודית, באופן שיהיה בלם למרוץ חימוש גרעיני באזור.
- שימור אופציה צבאית אמינה – בין שאמריקנית-ישראלית ובין שישראלית בתמיכה אמריקנית נרחבת כברירת מחדל. ללא אופציה צבאית אמינה, אמריקנית יותר מישראלית, אין סיכוי לחלץ מאיראן הסכם טוב, וגם לא לעצור אותה אם תחליט לממש את הפוטנציאל הגרעיני שלה לייצור נשק.
ההעשרה נמשכת - וגם השיחות. מתקן גרעין באיראן|צילום: AP - ישראל תסכים לסיים את המלחמה בעזה – בתמורה לשחרור כל החטופים בפעימה אחת ובלוח זמנים קצר. רק בשלב השני תדון בפירוק חמאס מנשקו ובהגליית ראשיו כתנאי לשיקום הרצועה. כל אלה – על בסיס הבנות צד עם ארה"ב על עקרונות ה"יום שאחרי". בראש ההבנות יש לקבוע כי אין שיקום ללא פירוז וכי לנו הזכות לפעול צבאית נגד התעצמות ארגון הטרור הסוני. זאת בדומה לערבויות שסיפקה וושינגטון לירושלים לצד ההסכם עם לבנון, שמאפשרות לה להמשיך לפגוע ביכולותיו הצבאיות של ארגון הטרור חיזבאללה תוך כדי הפסקת האש. אם ידחה חמאס את ההצעה לסיום המלחמה בתמורה לשחרור החטופים, יהיו לישראל הלגיטימציה הפנימית והתמיכה האמריקנית להמשיך את המערכה נגד הארגון ואף להרחיבה. גם לאחר סיום המלחמה יימשכו המאמצים – צבאיים, מדיניים וכלכליים – להזזת שלטון הטרור ברצועה, לפירוקו מנשק ולמניעת התעצמותו מחדש.
- לעזה ייכנס כוח ערבי בין-לאומי, שיפרוס עליה חסות לפי התוכנית המצרית-ערבית, בשני שינויים חשובים: ללא מעורבות חמאס בשלטון בעזה ובניהולה; ובקיום תהליך פירוז מבוקר ומפוקח, שכאמור יהיה תנאי לשיקום הרצועה.
- חתירה להסכמי אי-לוחמה עם סוריה ולבנון, על בסיס שמונת התנאים שהציבה ארה"ב למשטר החדש בדמשק ובתוספת תנאים של ישראל דוגמת חסימת גבול סוריה–לבנון ובלימת מאמצי הציר הרדיקלי בהובלת איראן להשיב את השפעתו לסוריה.
- נורמליזציה עם ערב הסעודית – תוך הקפדה על תוכנית גרעין ב"סטנדרט הזהב" ושימור יתרון האיכות שלנו.
גם במקרה של הפסקת לחימה בעזה, צריך לדרוש שלא יהיה שיקום ללא פירוז וכי תישמר הזכות לפעול צבאית|צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images
להסכם משותף ישראלי-אמריקני על דמותו של האזור, על בסיס סיום המלחמה בעזה ושחרור כל החטופים, יתרונות גדולים. הוא יאפשר, בין היתר, את תחילתם של שיקום וריפוי לאומיים, תחקור ולמידה של מחדל 7 באוקטובר ולימוד של ניהול המלחמה מאז, האצת הכלכלה ואישוש המשק, פתיחת הדלת למהלכי נרמול היחסים עם ריאד, שקט ואי-לוחמה בצפון, והתמקדות בבלימת הגרעין האיראני באמצעות הסכם קביל בשילוב לחץ צבאי.
מנגד, ככל שתיתפס ישראל בעיני טראמפ כמי שמפריעה למהלכיו ה"גדולים", הוא עלול להתקדם, בלעדיה, כפי שהחליט כנראה בסוגיית תוכנית הגרעין הסעודית. כך, הנורמליזציה עלולה שלא להיכרך ביוזמות ענק במזרח התיכון, יוזמות בתחומי הטכנולוגיות המפציעות, השקעות ופיננסים, ערבויות ביטחון ושותפויות רב-צדדיות – ולהשאיר את ישראל "תקועה" לבדה עם עזה. יתרה מזה, בתרחיש שבו יהיו מדינות המפרץ נכונות לשתף פעולה עם רעיונות טראמפ להתקדמות בזירה הפלסטינית, הוא עלול שלא להסס לשלם ב"מטבע ישראלי".
בשורה התחתונה, ממשל טראמפ ומהלכיו במזרח התיכון מספקים לישראל הזדמנות לקדם את האינטרסים האסטרטגיים שלה ואת תהליך השתלבותה באזור. ואולם, באותה נשימה, הם גם עלולים לגרום לה להיקלע למתיחות עם ארה"ב ולהישאר מבודדת בהתמודדותה עם אתגרי הגרעין האיראני ועם עזה.
ההחלטה בידי ישראל: אם יתעקש ראש הממשלה להמשיך ב"מלחמת ברירה לנצח" בעזה, ברדיפה חסרת תוחלת אחרי "ניצחון מוחלט" – שאינו קיים נגד ארגוני טרור, ושמאפייניו לא הוגדרו – תחמיץ ישראל את ההזדמנות בגלל שיקולי שרידות פוליטיים צרים. ההיסטוריה ועם ישראל לא יסלחו לו. מנגד, אם יחליט נכון ויממש את ההזדמנות, הוא ישיא תרומה אסטרטגית לביטחונה ולחוסנה של המדינה.
>> האלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
