בשבועות האחרונים אושרה בקריאה ראשונה הצעת החוק של חה”כ לימור סון הר-מלך, שמבקשת להסדיר ולאפשר הפרדה מגדרית באקדמיה - גם למי שאינם חרדים, וגם בתארים מתקדמים. ברשתות החברתיות ובכותרות העיתונים התלקחה הסערה: יש מי שראו בכך מדרון חלקלק של הדתה וסכנה לליברליות הישראלית, יש מי שצעקו “כפייה חילונית”, והיו גם מי שברכו על ההכרה בזכות לקיים אורח חיים שונה. אבל בתוך הרעש הזה, כדאי לעצור רגע ולשאול - על מה בעצם אנחנו מתווכחים?
אני מבקש לומר את הדברים בצורה הכי פשוטה: אני תומך בזכות של כל אדם לחיות לפי אורח חייו - בין אם הוא חילוני, דתי, חרדי או כל דבר אחר. ההפרדה המגדרית, כל עוד היא נעשית מרצון, באופן שמכבד את כל הצדדים ולא פוגעת באף אחת או אחד - היא אמצעי, לא מטרה. היא מאפשרת לסטודנטים מהחברה החרדית ללמוד באקדמיה מבלי להרגיש שהם צריכים לוותר על הזהות שלהם. זה נכון גם לגברים, גם לנשים - וגם לחילונים ולדתיים שמבקשים ללמוד בסביבה התואמת את עולמם הערכי.
מה שהופך את הסוגיה הזאת לנפיצה כל כך, זו לא ההפרדה עצמה - אלא הפוליטיזציה שלה. כל צד מרגיש שהוא נאבק על עקרונותיו, ולמרות שכל אחד בטוח שהוא רק מנסה להגן על ערכיו, בפועל כל צד גם מנסה לכפות את ערכיו על הצד השני. זה לא רק דיון על כיתות נפרדות - זה מאבק על דמותה של המדינה ועל השאלה כיצד תראה מדינת ישראל כשהחרדים יהיו רוב. וכשאנחנו מתעקשים להעמיד כל ויכוח על ציר של “הם נגדנו”, אנחנו מפספסים את האפשרות לבנות גשרים ולהציע פתרונות אמיתיים.
ולכן, למרות שאני תומך עקרונית בזכות לקיים מסלולים בהפרדה, אני חושב שזה לא הזמן לעסוק בזה, וכי יש נושאים בוערים הרבה יותר. דוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה חושף תמונה עגומה של המצב: מספר הסטודנטים החרדים נמוך בהרבה מהיעדים שהמל”ג עצמו הציב - וגם היעדים האלו עצמם נמוכים באופן מובהק מהפוטנציאל הדמוגרפי. אומנם יש כבר למעלה מ-17,500 סטודנטים חרדים באקדמיה ואחוזי הנשירה צומצמו באופן ניכר, אבל כשמסתכלים על התמונה הכללית רואים שפחות מ-5% מהסטודנטים בישראל הם חרדים, בזמן ששיעור החרדים באוכלוסייה מתקרב ל-13%. אם נוסיף לכך את העובדה שכ-40% מהסטודנטים החרדים לומדים תחומי הוראה וחינוך - נבין כמה אנחנו רחוקים משילוב אמיתי. זה לא שילוב, זו נישה.
הפער בין הרצוי למצוי גדול גם באיכות ההוראה, באחוזי הנשירה, וביכולת למשוך את הצעירים החרדים לתחומי מפתח כמו רפואה, הנדסה, כלכלה או מדעים מדוייקים. לא חסר רצון - חסרה מדיניות. במקום לעסוק בדיון עקרוני - ראוי שנעסוק בפרקטיקה: איך נבנה מסלולים איכותיים, איך נגדיל את מספר הסטודנטים באקדמיה, ואיך נוודא שלימודים אקדמיים באמת מובילים לתעסוקה. אלו השאלות שיכריעו לא רק את עתידו של הציבור החרדי - אלא את עתידה של ישראל כולה.
חשוב לומר גם מילה על הפרדה בתארים מתקדמים. נושא זה עלה לדיון במיוחד סביב מקצועות טיפוליים - פסיכולוגיה, טיפול באומנויות, עבודה סוציאלית - שבהם יש צורך עצום באנשי מקצוע שמבינים את התרבות החרדית. מחקר עומק שהוזמן על ידי המל”ג הראה בבירור: רוב מוחלט של הסטודנטים החרדים שוקלים ברצינות לימודים לתארים טיפוליים, אבל רק אם יהיו מסלולים בהפרדה מגדרית. זה לא כי הם שונאים את ה”אחר” - אלא כי הם מבקשים ללמוד תוך שמירה על מרחב שמאפשר להם להישאר נאמנים לאורח חייהם.
אבל גם כאן - צריך לשים גבולות. אסור שההפרדה תפגע באוכלוסיות אחרות, אסור שתמנע ממרצות ללמד, ואסור שהיא תתבצע במרחבים שאינם ייעודיים לכך, ולא פחות מכך אסור לפגוע באיכות המקצועית והאקדמית. אפשר וצריך לקיים מודלים שמאפשרים גמישות, תוך פיקוח ברור ואכיפה על כל חריגה. המודל שקיים היום במח"רים - עם תקצוב ייעודי, מסלולים נפרדים, ואיזונים ברורים - הוא מודל נכון, שיכול להוות תשתית גם לתארים מתקדמים.
החברה הישראלית שסועה. המחלוקות עמוקות, והחברה הישראלית כולה נקרעת. ולכן, דווקא עכשיו, כשהמשק זקוק לעובדים, כשהמערכת הרפואית זקוקה לרופאים נוספים, וכשהפערים הכלכליים רק הולכים ומתרחבים - זה הזמן להניח בצד את הדגלים האידיאולוגיים, ולהתמקד במשימה הלאומית של שילוב. שילוב בשוק העבודה, שילוב באקדמיה, שילוב בצה"ל ובכלכלה הישראלית.
אז כן, אפשר לדון בשאלות עקרוניות, ואפילו לנסח חוקים. אבל רק בתנאי שזה לא יחליף את העבודה הקשה. כי אם נבזבז את זמננו בעוד ויכוח מתלהם על הפרדה - נשכח לשאול למה בכלל הגענו לאקדמיה.
>>> איציק קרומבי הוא מנהל מרכזי תעסוקה וחדשנות לחרדים וחבר הוועדה המייעצת של המועצה להשכלה גבוהה