בשלושת הימים הראשונים למלחמה זה קרה: "רגע האפס" של בתי זיקוק הנפט במפרץ חיפה. שתי נפילות של טילים בליסטיים ששוגרו מאיראן חצו את מערכות ההגנה של ישראל ופגעו ישירות בלב ליבה של התעשייה הפטרוכימית במפרץ. כתוצאה מהפגיעה, פרצה שרפה שגבתה את חייהם של שלושה עובדים, והשמיים מעל העיר התמלאו עשן שחור כבד. האירוע פורסם לציבור הישראלי רק כעבור כמעט יממה, ורק הדיווח של בז"ן לבורסה גילה את מלוא האמת: בשל הפגיעה, מפעלי הזיקוק הושבתו.
זה לא תרגיל. זו לא הערכה עתידית. זה בדיוק התרחיש שעליו הזהירו במשך שנים אזרחים, אנשי מקצוע, אנשי סביבה וביטחון כאחד: מתקני תעשיה כבדה ודליקה, הממוקמים בלב מטרופולין צפוף, חשופים לא רק לתקלות ולזיהום, אלא גם לאיומים ביטחוניים. אשר יגורנו – בא לנו.
לא רבים זוכרים, אבל עד לפני פחות מעשור עמד בלב מפרץ חיפה מיכל אמוניה עצום, מלא בגז רעיל ודליק. פעילים, תושבים וארגונים סביבתיים, מגובים בחוות דעת בטחוניות, קראו לו פצצה מתקתקת, והזהירו בדיוק מתרחיש של פגיעת טיל, או סתם תקלה. בנאום מ-2016 המיכל אפילו כונה על ידי מזכ"ל חיזבאללה דאז חסן נסראללה "הפצצה הגרעינית שלי". הוא ניצב שם עשרות שנים, והמדינה התקשתה להאמין שאפשר לוותר עליו. אבל מאבק ציבורי סביבתי-ביטחוני נחוש ועיקש, שהובל על ידי אזרחים וארגוני סביבה בזירה הציבורית, המשפטית והפוליטית, הצליח לעשות את בלתי ייאמן. המיכל פונה, וכבר לא היה שם כשהטילים האיראניים הגיעו.
המאבק לפינוי מיכל האמוניה הוא אחד המאבקים הסביבתיים המוצלחים, וכיום אפשר לקבוע כי הוא הציל חיים. זה בדיוק מה שצריך לקרות עם שאר התעשיה הפטרוכימית במפרץ.
כבר קיימת תוכנית ממשלתית סדורה לפינוי המפעלים, שהתקבלה בהחלטת ממשלה ב-2022. התוכנית כוללת לא רק סגירה של בתי הזיקוק בתוך עשור, אלא גם פיתוח המטרופולין עם מגורים, תעסוקה, פנאי וטבע, שיקום סביבתי כולל, והפיכת מפרץ חיפה מאזור תעשייה מזהם למרחב עירוני בריא, מחובר ומתחדש. התוכניות קיימות. צריך להאיץ את הוצאתן לפועל.
הפעם אין מקום להתמהמה. המלחמה הנוכחית מבהירה שהסוגיה הסביבתית הזו היא עניין של ביטחון לאומי. משק האנרגיה בישראל הוא גם כך ריכוזי ופגיע יתר על המידה, ונסמך הרבה יותר מדי על דלקים פוסיליים. בשנתיים האחרונות המושג "תרחיש עלטה" הפך להיות שגור מדי. אזרחי ישראל לא יכולים לחיות בצמוד למכלים דליקים שמזהמים את האוויר בימי שגרה והופכים למטרה ברורה בימי מלחמה.
זהו גם רגע של כנות: אספקת האנרגיה של ישראל לא צריכה להתבסס על מתקני זיקוק ישנים, אלא לעבור – כמו בכל העולם – ליבוא דלקים מזוקקים, אחסון בטוח במתקנים תת-קרקעיים, ובעיקר: האצה דרמטית של מעבר לאנרגיות מתחדשות.
מעבר כזה, הקרוי Phase-out, איננו מותרות. הוא מחויבות של מדינת ישראל, כפי שנקבע בהחלטות ממשלה, בהסכמים בין-לאומיים, וביעדי הפחתת פליטות עליהם חתמנו. הוא גם הזדמנות כלכלית וטכנולוגית גלובלית, והוא ההבטחה שלנו לביטחון אנרגטי, יציבות וחסינות מפני עלטה ממושכת.
תושבי חיפה והקריות כבר שילמו מספיק. האוויר שהם נושמים מזוהם גם בלי מלחמות. אבל יום אחרי המלחמה יחכה לנו המאבק על העתיד שלנו – שיהיה בריא, חסין, ובטוח.
>>> תמר זנדברג היא ראש המכון למדיניות אקלים וסביבה באוניברסיטת בן גוריון, לשעבר השרה להגנת הסביבה