אחד מעיקריה המרכזיים של מדינה דמוקרטית הוא השוויון בפני החוק. עיקרון זה משקף תודעת צדק טבעית, אלא שרבים בציבור אינם מאמינים שהעיקרון הזה נשמר הלכה למעשה וסבורים כי אישים רמי מעלה מקבלים יחס שונה לטובה, לעומת אזרחיות ואזרחים רגילים. לכן, יש להקפיד על נאמנות בפועל לעיקרון.

הקריאות לשים קץ למשפטו של נתניהו, ולא חשוב כיצד - פוגעות בעיקרון הזה וחותרות תחת ישראל כמדינת חוק. במציאות שבה שלטון החוק נמצא תחת התקפה רב-חזיתית מצד השלטון, עד כדי כך שהוא בסכנת קריסה והתיאבון לשחיתות פוליטית אינו יודע גבול – פגיעה נוספת בשלטון החוק על ידי מה שיכונה "חוק נתניהו" עלולה להיות מכת מוות. ומהו המסר הנורמטיבי? במקום מנהיגות למען הציבור כדוגמה ומופת לכלל האזרחים, מנהיגות נהנתנית, רודפת טובות הנאה והערצה, שונאת ביקורת, שקועה בעצמה בלבד. ולכך אמור להתווסף גמול עבור כל "שפעת הטוב" הזו - יחס של העדפה מטעם הרשויות.

חנינה בשלב הזה אינה יכולה לבוא בחשבון. נשיא המדינה איננו מלך בעולם הישן, שהיה כל יכול. ההצדקה לסמכות החנינה היא רק לשלב שאחרי תום ההליך הפלילי כולו, כדי לאפשר התחשבות בשינויים רלוונטיים שמתרחשים אחרי סיום ההליכים. מעבר לנדרש, הלגיטימציה שהעניק הנשיא הרצוג להפיכה המשטרית מפקיעה את סמכותו המוסרית בעניין זה.

הצעתו של שר החוץ גדעון סער לעכב את ההליכים בעניינו של נתניהו, שכוונתה אינה עיכוב זמני אלא חיסול ההליך, הינה תמוהה. לא ידוע לנו על פנייה של נתניהו עצמו ליועצת המשפטית לממשלה בבקשה כזו. ואין לתמוה על כך: אין עילה חוקית לעיכוב כזה, שמשמעותו פריווילגיה מיוחדת לנתניהו כ"סלב". לעומת זאת, יש בהצעתו של סער משום הפעלת השפעה פוליטית על שיקול הדעת המקצועי של התביעה הכללית – שהיא בבחינת בל תעשה במדינת חוק מתוקנת. היא שופכת גם אור על המהלכים להדחת היועצת המשפטית לממשלה - הרצון למנות במקומה יועץ מטעם, "מבין עניין", שניתן לגנוב איתו סוסים, ולחסל באמצעותו הן את משפטו של נתניהו והן את שלטון החוק. אם היה מדובר בראש ממשלה מן המחנה האחר, היינו שומעים מסער זמירות לגמרי אחרות.

גלי בהרב מיארה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
מתחדדת הסכנה ברצון להדיח את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה (ארכיון)|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מה שיכול לבוא בחשבון מבחינה משפטית הוא הסדר טיעון בתיקי האלפים בלבד – לא סידור מיוחד לנתניהו, אלא הסדר שעומד באמות המידה המשפטיות החלות על הסדרי טיעון. בעקבות הכישלון החרוץ בניהול ההליך, מתקיים אינטרס ציבורי בהבאת ההליך לידי סיום תוך זמן סביר. במציאות הזו, סיום הקריירה הפוליטית של נתניהו והימנעות ממאסר בפועל הם בגדר מתחם הסבירות. וזאת, למרות שהגורם העיקרי להתמשכות ההליכים הוא אופן ההתנהלות הדחייני של נתניהו (שבית המשפט לא השכיל לרסנו) והוא גם מי שנהנה מכך - בין אם יהיה הסדר טיעון ובין אם המשפט יסתיים בהכרעה: חלוף הזמן פועל לטובת הנאשם. הסחבת בניהול המשפט, כמו גם המהלכים להביא לסיומו שלא בדרך הטבע, אינם מתיישבים עם גרסת החפות המוחלטת של נתניהו, כמו גם עם גרסת "התיקים קרסו" של תומכיו. מי שבטוח בחפותו היה חותר ללא לאות להביא את המשפט לידי סיום מהיר בזיכוי מהדהד שבו תיקבע חפותו. זהו קושי עיקרי בפני היכולת להגיע להסדר טיעון: שהתשתית העובדתית שתונח בו צריכה לשכון בקרבת מה שנטען בכתב האישום. נתניהו מתקשה מאוד (אולי לא מסוגל) לקבל על עצמו אחריות לכל דבר שאינו "ניצחון מוחלט" או הישג עצום. הוא הרים לעצמו רף עד מרומי השמיים, לפיו "לא היה כלום", והחקירה והאישום נגדו הם פרי של תפירת תיקים בגדר קנוניה פוליטית. הסדר טיעון יחייב כאמור הודאה משמעותית במה שכן היה וחזרה מלאה מהעלילה שהעליל על רשויות האכיפה.

עדות נתניהו - היום ה24 (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
לאן נעלם הביטחון בחפותו ובטענה שכל התיקים "יקרסו בבית המשפט"? (נתניהו במהלך המשפט)|צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הסדר שלא יעמוד במינימום זה אינו הסדר טיעון אלא פרוטקציה לנתניהו. יש להביא בחשבון את חוסר האמינות של נתניהו, הנטייה שלו שלא לעמוד בסיכומים שאינם נוחים לו, תאוות השלטון שלו, ואת הכוח לחוקק לפי הנוחות שלו שעומד לרשותו לפחות עד לבחירות. לכן, צריך יהיה לשריין הסדר כזה בטבעת פלדה, וגם אז תהיה בכך נטילת סיכון ללהטוט של נתניהו.

שר החוץ של ישראל, שאמור לשמור על ריבונותה והמתיימר לאחוז בהשקפת עולם לאומית למהדרין, מקדם בברכה התערבות זרה בהליכים משפטיים פנימיים, שאמורים להיות עצמאיים, משל הייתה ישראל מדינת עולם שלישי. אין ספק, מלמעלה למעלה ועד למטה: ההישרדות הפוליטית היא מעל לכול, חנופה לנתניהו היא סלע קיומנו ואת הערכים נחליף כמו גרביים.

>>> מרדכי קרמניצר הוא פרופ' למשפטים, מומחה למשפט פלילי ומשפט ציבורי (חוקתי ומינהלי), פרופ' אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר דיקן הפקולטה ונשיא מועצת העיתונות, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה