בעשורים הראשונים לעצמאות ישראל מקובל היה להניח, ובמידה רבה של צדק, כי "לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה לעשות איתנו שלום". זאת משום שמדובר במדינה מערבית ומודרנית, שבה אוכלוסייה נוצרית גדולה שאיננה עוינת את ישראל, ולכן שלום עימה אפשרי. אולם, מכיוון שלבנון היא מדינה חלשה, נעדרת מוסדות שלטון בעלי עוצמה, ומכיוון שיש בה גם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, הרי שהיא לא תהיה הראשונה ליזום ואף לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אלא היא תחכה עד שמדינה ערבית אחרת, גדולה וחשובה יותר ממנה, תקדים אותה. או אז תחתום גם לבנון על הסכם שלום עמנו.
אלא שמאז ראשית ימי המדינה זרמו מים רבים בנהר הליטני, ולאורך העשורים האחרונים, ובוודאי שערב מתקפת 7 באוקטובר, הבינה ישראל וגם הפנימה שלבנון לא רק שלא תהיה הראשונה או אף השנייה לחתום עימנו הסכם שלום, אלא שנוכח עוצמתו של ארגון חיזבאללה הנתמך בידי אוכלוסייה שיעית גדולה, שהפכה לעדה מרכזית בלבנון, ספק אם שלום עם לבנון בכלל אפשרי.
אחרי הכול, במהלך שני העשורים האחרונים וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, הפכה לבנון, וליתר דיוק ארגון חיזבאללה ששלט בה ביד רמה, למקור איום, עד כדי איום קיומי על ישראל. זאת בשל העוצמה הצבאית שבנה לאורך השנים ובכלל זה קרוב ל-180 אלף טילים, כמה אלפים מהם טילים מדויקים וארוכי טווח המסוגלים לכסות את כל שטחה של ישראל. לצד זאת, לחיזבאללה כוח צבאי המונה עשרות אלפי לוחמים, כשבחוד החנית שלהם, יחידות עילית, "כוח רדואן" שמנה כמה אלפי לוחמים ושיועדו, כך הכריז מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה בכל נאום שנשא, לפלוש לישראל ולכבוש את הגליל, ואולי אף מעבר לו. אחרי הכול, חיזבאללה מעולם לא הסתיר את מטרתו שהייתה ונותרה להשמיד את מדינת ישראל. נוכח עוצמה זו העריכו בישראל כי כל עימות עתידי עם חיזבאללה עלול לגרום לאלפי הרוגים בישראל ולשיתוק מערכות החיים במדינה לתקופה ממושכת.
איראן היא שעמדה מאחורי בניין הכוח הצבאי של חיזבאללה. היא קיוותה להשתמש בעוצמתו של חיזבאללה כדי להרתיע את ישראל מלפעול נגדה ונגד מתקני הגרעין שלה, אבל בלא ספק מדובר היה בנדבך של תוכנית איראנית גדולה, שכללה בין היתר את חמאס, את המיליציות השיעיות הפרו-איראניות בעיראק ואת החות'ים בתימן, ושמטרתה הייתה לקדם השתלטות איראנית על המזרח התיכון. כפתיח, הכרחי לכך גם להביא לחיסולה של מדינת ישראל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
חיסול נסראללה הגביר את ההתפוררות
ב-7 באוקטובר 2023 נפל דבר באזורנו כשחמאס פתח במתקפת פתע רצחנית שהפתיעה את ישראל והביאה למעלה מ-1,200 נרצחים ו-251 חטופים שנחטפו בידי חמאס לעזה. חמאס קיווה שחיזבאללה ואיראן יצטרפו למתקפה. חיזבאללה מצידו, אחרי שלא היה בסוד התאריך המדויק של מתקפה זו, בחר אומנם להצטרף למלחמה כדי להוכיח את מחויבות למאבק בישראל, אבל זאת תוך שהוא שומר על פרופיל נמוך ומגביל את העימות אל קו הגבול שבין ישראל ללבנון. ובכל זאת, נוכח הנסיבות החריגות שבפניהן מצאה עצמה ישראל, החליטה הממשלה לפנות למעלה ממאה אלף אזרחים ישראלים מיישובי הגבול, דבר שהיווה הישג בעל משמעות לארגון חיזבאללה שכלל לא ציפה לו.
החיכוך האלים בין ישראל ללבנון לאורך הגבול נמשך למעלה משנה, וידע עליות וירידות. בסוף קיץ 2024 יצאה ישראל למתקפת נגד שבה היכתה את ארגון הטרור, חיסלה את כל הנהגתו המדינית והצבאית, והשמידה רבות מיכולותיו הצבאיות.
במיוחד חשוב להזכיר את חיסולו של חסן נסראללה, מזכ"ל הארגון לאורך שלושת העשורים האחרונים, שהתברר כחסר תחליף, הן בשל הכבוד וההערכה שלהם זכה מקרב ההנהגה באיראן, שראתה בו אחד משלה ובעצם נציג שלה בלבנון, הן בשל מעמדו הייחודי בתוככי העדה השיעית בלבנון ובתוככי ארגון חיזבאללה, כמי ששילב הבנה ויכולת שליטה צבאית אך גם פוליטית, ולבסוף, גם בשל מעמדו בלבנון. כלל גורמי הכוח במדינה כיבדו אותו וחששו מפניו.
מתברר, אפוא, כי בישראל הגזימו בהערכת האיום של חיזבאללה, דבר שראוי שייבדק אם תקום אצלנו יום אחד ועדת חקירה מממלכתית לבדיקת אירועי 7 באוקטובר. אבל גם אם הייתה הגזמה בכוחו של הארגון, הרי ברור שהייתה לו עוצמה צבאית גדולה שעליה הצליח לשמור גם במהלך המלחמה. שהרי עד יומה האחרון של המלחמה, שיגר חיזבאללה לעברנו מאות טילים מידי יום ולוחמיו ניהלו קרבות קשים בכוחות צה"ל שתמרנו בכפרי השיעים בדרום לבנון.
יריבי חיזבאללה מרימים את הראש
בנובמבר 2024 נתנה ישראל את הסכמתה להסכם הפסקת אש עם לבנון, הסכם מפוקפק ומלא חורים עליו חתמנו רגע בטרם עלה בידינו להכריע את ארגון חיזבאללה באופן סופי. על פי ההסכם, התחייבה לבנון להסיג את לוחמי חיזבאללה אל מצפון לליטאני ולפרק את הארגון מנשקו.
אין ספק שהארגון הוכה קשה במהלך המלחמה. הוא איבד כשני שליש ואולי יותר מארסנל הטילים שהיה לו כמו גם אלפים מלוחמיו. גם איראן, שנקלעה עם ישראל לסבבי מהלומות טילים ומתקפות אוויריות, יצאה מן העימות הזה בשן ועין. היא הוכחה כחלשה ופגיעה, וישראל דחקה אותה אט-אט ממאחזיה לחופי הים התיכון.
ביום שבו פסקה האש בלבנון יצאה היא'ת תחריר אל-שא'ם, קבוצת המורדים הגדולה בסוריה בהנהגתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרע), למתקפה נגד משטרו של בשאר אל-אסד תוך שהיא מנצלת היחלשותו של ציר הרשע האיראני באזורנו. בתוך 12 יום עלה בידי המורדים למוטט את הצבא הסורי ולכבוש את דמשק.
נפילת משטרו של בשאר אל-אסד התבררה כאסון נוסף לחיזבאללה, שהרי סוריה היותה ארץ מעבר לסיוע האיראני – כספי וצבאי – לחיזבאללה. המשטר החדש בדמשק אינו מסתיר את איבתו לאיראן וחיזבאללה, שסייעו במלחמת האזרחים בסוריה לבשאר אל-אסד לרצוח מאות אלפי סורים. וכך, לצד האיום הישראלי מדרום, צץ איום נוסף לחיזבאללה ממזרח, מצידו של המשטר הסורי החדש בדמשק.
היחלשותם של חיזבאללה ושל איראן אפשרה ליריביו של חיזבאללה בלבנון להרים ראש, אחרי שנים של דיכוי מצד חיזבאללה, שנעזר בעוצמתו הצבאית, שעימה איש בלבנון לא היה יכול להתמודד. אחרי הכול, העדה השיעית הניצבת ברובה מאחורי חיזבאללה מהווה כ-30 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. עם זאת, בעזרת כוחו הצבאי של ארגון הטרור השיעי הזה עלה בידיו לכפות עצמו על המערכת הלבנונית כולה.
וכך נבחר נשיא חדש ללבנון, מפקד הצבא לשעבר ג'וזף עאון, וכן ראש ממשלה, נואף סלאם. שניהם ידועים כיריבים מרים לחיזבאללה. שני אלו מיהרו להצהיר כי המדינה הלבנונית וצבאה הם היחידים שיורשו להחזיק בנשק בלבנון, רמז ברור לכך שחיזבאללה צריך להתפרק מנשקו.
השלטון החדש בלבנון גם מיהר להבהיר שלבנון לא תפעל מעתה על פי תכתיביה של איראן וכי היא רואה עצמה קשורה למדינות ערב ובראשן סעודיה, וגם למדינות המערב ובהן צרפת, וכמובן ארצות הברית שתמיכתה הכלכלית, והצבאית ובעיקר המדינית חיונית לעתידה של לבנון, מדינה הנתונה מזה שנים במשבר כלכלי עמוק ושבמהלך המלחמה ספגה נזקים הנאמדים בעשרות מיליארדי דולרים.
חולשת לבנון מונעת מהלך נורמליזציה
אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. שהרי חיזבאללה עודנו בעל עוצמה צבאית, גם אחרי שהוכה במלחמה. הארגון החליט אומנם להוריד ראש עד יעבור זעם ולא להגיב למתקפותיה של ישראל, בתקווה כי אט-אט יעלה בידו לשקם את כוחו הצבאי. אבל הוא נחוש לשמר את הנשק שאגר, ולבד מכך הוא עודנו נהנה מתמיכה בקרב בני העדה השיעית בלבנון, הרואים בו נציגם ומגנם בתוככי המערכת הלבנונית, בהיעדר כל אלטרנטיבה אחרת שתנהיג אותם ותייצג אותם.
בלבנון איש אינו מעלה על דעתו להתעמת מול חיזבאללה ולכפות עליו בכוח את התפרקותו מנשקו. הכול מקווים שהארגון יתרצה ויוותר, וזאת, בתהליך ממושך של הידברות שעשוי לארוך חודשים ושנים, אם בכלל. בעניין זה, הנשיא החדש של לבנון וראש ממשלתו תמימי דעים - הם רוצים אומנם לפרק את חיזבאללה מנשקו, אבל לא מעוניינים בעימות עם הארגון שידרדר את לבנון למלחמת אזרחים מחודשת. לכן, הם שבים ומדגישים כי לא יפעלו בכוח למול חיזבאללה, אלא ימשיכו לנסות ולהידבר עמו.
במציאות שכזו, הכול משחקים על זמן ובפועל בשטח דבר לא קורה פרט להמשך המהלומות. ישראל מנחיתה על ראש חיזבאללה מתקפות נקודתיות ומוגבלות בכל פעם שהיא מאתרת פעילות צבאית של אנשיו. ולמרות זאת, הארגון לא הסיג את לוחמיו מדרום לבנון וגם לא מסר את נשקו לצבא לבנון.
ממילא אין כל טעם לחלום ולפנטז על שלום או נורמליזציה בין ישראל לבין לבנון. לא בגלל שאין בלבנון רבים שמייחלים לכך, אלא בגלל שלבנון הייתה ונותרה מדינה חלשה ומעורערת, שחוששת לקבל החלטות קשות, ובוודאי שאיננה מוכנה להתמודד עם חיזבאללה, שמוסיף להטיל צל, גם אם חלש מבעבר, על המדינה ומוסדותיה.
האמריקנים גם מבהירים כי דבר לא יקרה בלבנון – לא שיקום של המדינה ולא הפסקת הפעילות הישראלית בה - אם ממשלת לבנון וצבאה לא יפרקו את חיזבאללה מנשקו. אבל מוקדם להעריך עד כמה יתמידו האמריקנים בלחץ שהם מפעילים על לבנון. לצד זאת, הממשל האמריקני מקווה שדיוני ועדת הפיקוח על הסכם הפסקת האש בין לבנון לבין ישראל יורחבו ויכללו גם דיפלומטים שיעסקו בסוגיות נוספות כמו סימון הגבול בין שתי המדינות, דבר שיפתור את כלל המחלוקות הקיימות בין שתי המדינות ויאפשר התקדמות לעבר שלום.
עם זאת, מן הצד הלבנוני מבהירים כי גם יוסדרו המחלוקות שעל סדר היום, ובראשן עתיד האזורים שבמחלוקת, כמו הכפר ר'ג'ר וחוות שבעא, הדבר לא יוביל לנורמליזציה ושלום, שכן בשל חולשתה של לבנון, היא תוכל לפעול רק כחלק ממהלך כלל-ערבי לקדם שלום ישראלי-ערבי, אך לא בנפרד ממנו.
לכך מכוון, כידוע, ממשל טראמפ את צעדיו. הממשל האמריקני רוצה להרחיב את הסכמי אברהם ולכלול בהם מדינות ערביות נוספות. אלא שמן העולם הערבי עולה הדרישה כי מהלך שכזה יכלול גם התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סוגיה הנראית כיום רחוקה מפתרון.
וכך חזרנו עם לבנון אל נקודת ההתחלה. האיום שהציב לנו חיזבאללה נחלש, הגם שטעות להניח שהוסר לחלוטין והארגון ינסה בהזדמנות הראשונה להרים ראש, ולכך עלינו להיות מוכנים. לבנון הרשמית שוב איננה משדרת כלפינו עוינות ורבים בציבוריות הלבנונית קוראים לשלום עמנו. לבנון לא תהיה כנראה האחרונה שתעשה איתנו שלום, אבל היא גם לא תהיה הראשונה - שכן היא עודנה מדינה חלשה שאין בכוחה להניע מהלך למול ישראל. היא תצטרך לחכות למדינות ערביות אחרות, ובעיקר לסעודיה, שהן הן שתובלנה מהלך אמיץ שכזה.
>>> פרופ' אייל זיסר הוא מומחה ללבנון ולסוריה, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, המכהן גם כסגן רקטור האוניברסיטה
