מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר התחילה כמלחמה בין ישראל וחמאס, אולם במהרה היא הידרדרה למלחמה רב-זירתית שכללה גם את חיזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק, החות'ים בתימן ואף את איראן. המערכה לא פסחה גם על סוריה, שהייתה חברה בציר הזה, אם כי מעורבותה הייתה עקיפה.
כל השחקנים הללו היו חלק ממה שהם כינו בהתרסה "ציר ההתנגדות" ("מחור אל-מקאומה" בערבית). מטרת העל של הציר, בהובלת איראן, הייתה להכחיד את קיומה של ישראל. אולם, בהנחה ששאיפה זו אינה ריאלית, המטרה הייתה לכל לפחות להכות את ישראל צבאית, לגמד את השפעתה בזירה הבין-לאומית והאזורית, וחשוב מכול – לתת מענה לבעיה הפלסטינית.
אבל מה שהתחיל ככישלון מבחינת ישראל, התברר אט-אט כניצחון, אם כי בדרגות שונות של הצלחה. חיזבאללה ספג מהלומה קשה ואיבד את שדרת הפיקוד, מהלך שהוביל לנסיגת הארגון מהגבול ולתחילת תהליך התייצבות של המערכת הפוליטית בלבנון. המערכה מול החות'ים הביאה אף היא להישגים, אולם הארגון לא נשבר ולא הפסיק את התקפותיו.
ציר ההתנגדות נקרע לגזרים
המלחמה מול איראן הובילה להישגים מזהירים, כאשר מתקפת ארצות הברית נגד מתקני הגרעין הגדילה את עוצמת המכה שספגה איראן. מטח התגובה נגד הבסיס האמריקני בקטאר – שהיה אף מתואם עם ארצות הברית וקטאר – נועד לצורכי תעמולה וכבוד בלבד. יותר מכול, הוא היווה בבואה נאמנה למצבו העגום של המשטר, אשר חושש עתה לגורלו.
דווקא מול ארגון קטן ופחות מוערך – חמאס – ישראל מתקשה להכניעו, כאשר הוא עדיין מחזיק בשבי עשרות חטופים ואינו מוכן להרים דגל לבן לאחר עשרים חודשי מלחמה. בסיכום, במבט לאחור, דומה כי לגבי איראן וחיזבאללה הייתה בישראל הערכת-יתר, בעוד כלפי חמאס הייתה הערכת-חסר.
ההצלחה היא תוצאה של עליונות צבאית וטכנולוגית של ישראל על פני כל חברות ציר ההתנגדות, אולם היא קשורה גם להחלטה להפריד ולבודד בין הזירות, תוך ריכוז מאמץ בכל זירה בזמן נתון. מבחינה זו, לו כל חברות ציר ההתנגדות היו פועלות בתזמון משותף, תוצאות המערכה היו שונות, או לכל הפחות היה לוקח זמן רב יותר להשיג אותן תוצאות, ובוודאי ביותר אבדות.
ההצלחה היא גם תוצאה של התפתחויות שלא נצפו מראש. אחת מהן הייתה הדחת משטר אסד ועליית משטר סוני בראשות אחמד א-שרע, הרואה באיראן השיעית לא פחות מאויב. התפתחות זו הובילה ל"עריקתה" של סוריה מציר ההתנגדות. בכך לא רק שנגרעה מדינה מרכזית וחשובה מהציר, אלא שמרחב הפעולה של איראן במה שכונה "הסהר השיעי" הוגבל, דבר שפגע אנושות ביכולת של ארגון חיזבאללה להשתקם תוך כדי מלחמה.
התמונה העולה מהזירות השונות היא שציר "ההתנגדות" ספג מכה קשה. למעשה, ציר השלוחים של איראן הפך, בהיפוך אותיות, לציר של חלושים: חיזבאללה כלל לא הגיב למתקפה על איראן, המיליציות השיעיות בעיראק נותרו מחוץ ללחימה, ואילו החות'ים המשיכו בירי לא אפקטיבי על ישראל.
המכה הקשה אין משמעותה בהכרח שהיא אנושה או בלתי שקימה. גם מידת הפגיעה בגרעין האיראני עדיין אינה ברורה. זאת ועוד, מה שנראה כניצחון מוחץ בצד אחד מתפרש כהשפלה בצד השני, וזה ממד רגשי שהצד הנפגע יתקשה להשלים עמו ולכן יש להניח כי הוא ינסה, במוקדם או המאוחר, לנקום.
השינוי במעמד ישראל במזרח התיכון
על אף ההסתייגויות הללו, להקרסת ציר ההתנגדות יש חשיבות לא רק בכל הנוגע לביטחונה הלאומי של ישראל, אלא גם באשר למעמדה ולמקומה במזרח התיכון. בהקשר זה יש חשיבות רבה לדימויה המשתנה באזור. בעוד נסיגתה מדרום לבנון ב-2000 ומעזה ב-2005 נתפסו במזרח התיכון כביטוי לחולשה ולניצחון של חיזבאללה וחמאס (בהתאמה), הרי במלחמה הנוכחית ישראל נתפסת כמעצמה אזורית ואילו איראן כ"נמר של נייר".
זאת ועוד, בניגוד לבעיה הפלסטינית שמאחדת ציבורים ערביים ואיסלאמיים נגד ישראל, במאבק מול איראן ישראל מצאה תומכים ושותפים, גם אם תמיכתם באה לידי ביטוי בעיקר מאחורי הקלעים.
שותפות זו מתבססת על שני יסודות: האחד, חשש אמיתי מהימצאות גרעין בידי איראן. לחשש הזה שותפות קודם כל מדינות המפרץ, אך גם כל המדינות באזור החוששות ממרוץ חימוש גרעיני. היסוד השני של השותפות מבוסס על גורמים סונים – כולל איסלאמיסטים – התומכים בגימוד כוחם של השיעים במזרח התיכון, וזאת לאחר התחזקות משמעותית במעמדם בעקבות ההתעצמות של איראן, הכתרת השיעים בעיראק בעקבות הכיבוש האמריקני, תפיסת הבירה התימנית על ידי החות'ים והמעמד הבכיר של חיזבאללה בלבנון.
היבריס הוא לא מתכון למדיניות
ישראל עשתה אפוא את "העבודה המלוכלכת", כפי שאמר קנצלר גרמניה, עבור כל אותם גורמים במזרח התיכון המעוניינים בהחלשת איראן והשיעים.
השאלה כעת היא כיצד למנף את ההישג הזה לכלל חיזוק ומיסוד הקואליציה האזורית של ישראל והמדינות החתומות על הסכמי שלום ונורמליזציה עמה. התשובה קשורה בטבורה לסיום המלחמה בעזה שנדחקה עתה לשוליים, אולם נותרה מרכזית בכל הנוגע למקומה של ישראל באזור ולהתייחסות של חברות הקואליציה אליה.
טבעי הדבר שהממשלה תרצה להתבשם בהישגים מול איראן במקום להתבוסס במדמנה העזתית. אולם היבריס הוא לא מתכון טוב למדיניות וראינו את זה כבר לאחר מלחמת ששת הימים.
אם 7 באוקטובר הוביל, בסופו של דבר, למלחמה נגד איראן, המלחמה נגד איראן והפסקת האש צריכים להוביל לסגירת מעגל באמצעות "חיסול עקבות התוקפנות" של 7 באוקטובר. את המונח הזה טבע נשיא מצרים, עבד אל-נאצר, לאחר מלחמת ששת הימים, אבל אולי הוא יכול להתאים גם לעת הנוכחית.
תוצאות המלחמה יוצרות הזדמנות מיוחדת במינה לשידוד מערכות אזורי לטובת ישראל, אולם שינוי זה יגיע רק לאחר סיום המלחמות בכל הגזרות ופתרון מדיני, שיכלול לא רק את "התיק" האיראני, אלא גם את "התיק" העזתי כחלק מפתרון רחב יותר של ה"תיק" הפלסטיני. גם טראמפ וגם נתניהו דיברו על שלום שמגיע לאחר מלחמה – בקרוב יגיע מועד הפירעון.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר הקואליציה לביטחון אזורי