היום (שלישי) מתחיל ביקור הנשיא דונלד טראמפ במזרח התיכון. המטרה של ביקור הנשיא קשורה לכלכלה האמריקנית. כסף יהיה הנושא המרכזי, וכמעט היחידי שיידון שם, כאשר כל שאר הנושאים מוכפפים לצורך כך. נדגיש, אכן ידברו שם על איראן והציר השיעי, על ישראל והמלחמה בעזה, על סוריה ולבנון לאחר השינויים האדירים. הכול יהיה על השולחן, אך כפוף לאינטרס האמריקני הצר.
הכמיהה שנשיא ארצות הברית יוציא לנו את הערמונים מהאש, או שיבוא הדוד החזק מאמריקה ויפתור לנו את הבעיות, היא מעט נאיבית. ישראל אינה מרכז העולם, והיא אינה הדבר הכי חשוב לנשיא ארצות הברית. ישראל צריכה לפתור את בעיותיה בעצמה. נכון, כאשר האינטרס הישראלי זהה לאמריקני, אז אין בעיה. אנחנו ממנפים אותו ויש סיכוי גבוה לרתום את ארצות הברית לטובתנו. אך כאשר יש ניגוד, בממשל הנוכחי, אנחנו שוב ניזרק מתחת לאוטובוס.
שני תרחישים לקראת השבוע
התרחיש השלילי הוא שהנשיא טראמפ "ייקח את הכסף ויברח". הוא ישאיר מאחור את ישראל כדי לפתור את בעיותיה בעצמה. נכון, הוא יגבה, יתמוך מרחוק, אבל יעביר את הקשב של מדיניות החוץ שלו לאתגרים הבאים: אירופה וסין, ובעיקר יחזור למטרתו העיקרית (MAGA) - שמירה על האינטרסים האמריקניים.
בתרחיש זה ישראל תפתח במבצע צבאי רחב היקף בעזה, הסכם שחרור חטופים נוסף ידחה לסופו. אנחנו נכבוש את רוב שטח הרצועה (בסופו של דבר, באיטיות ותוך סימון נקודות יציאה בדרך), אנחנו ניקח על עצמנו את האחריות לדאוג לכל צורכי התושבים הפלסטינים בעזה. אגב, מוזר בעיניי שהתומכים הנלהבים ביותר ברעיון הם האנשים המתעבים את הפלסטינים בעזה, ובכל זאת הם רואים ערך בחיבורם לישראל ודאגה לכל מחסורם, תוך הפניית כספי משלם המיסים הישראלי וצה"ל כדי להאכיל את עזה ולטפל בחורבותיה.
התרחיש החיובי הוא שחרור חטופים במסגרת עסקה, וכניסה למשא ומתן המבטיח את הרחקת חמאס מהשלטון בעזה, ומתן הכלים להבטיח את פירוקו מנשקו. אם בתהליך ארוך שבו ישראל ממשיכה להכות בו מתחת לסף המלחמה, אם בהסכמתו, או אם במבצע צבאי גדול לאחר שכל החטופים יחזרו. בתרחיש זה קיימת אפשרות שהפסקת המלחמה בעזה תאפשר אולי את הרחבת הסכמי אברהם ונורמליזציה.
אז מה אפשר לעשות כדי להגביר את הסיכוי לתרחיש האופטימי?
צריך למצוא יוזמות שמאפשרות לרתום את האינטרס האמריקני לזה הישראלי. אפשר כבר לחשוב על שלוש דוגמאות:
- איראן כפוטנציאל כלכלי לארצות הברית: על ישראל להציג מתווה משלה להסכם גרעין שמקובל עליה, והוא ריאלי להשגה, וימנע מלחמה. לדוגמה, ישראל יכולה לתמוך ברעיון של בנק דלק גרעיני אזורי בפיקוח, שישרת את כל מדינות המפרץ. אחרת, טראמפ יחתום על הסכם רע, ואנחנו נישאר להתלונן.
- סעודיה וישראל: לאמץ את המתווה הערבי-מצרי כנקודת פתיחה למשא ומתן ואסטרטגיית יציאה מהמלחמה בעזה, שתאפשר גם נורמליזציה עם סעודיה.
- פיתוח הפוטנציאל הכלכלי של הזירה הצפונית: עלינו ליזום הסדרה מחודשת בגזרה הצפונית (סוריה ולבנון), בתיאום עם ארדואן (החבר הכי טוב של טראמפ באזור). השגת יציבות ואף הגעה להסכמי אי-לוחמה תאפשר את מיצוי הפוטנציאל הלא-מנוצל של סוריה ולבנון (תוך כדי מניעת כאוס שיאפשר לאיראן לחזור חזרה למשחק).
לצערי, אנחנו לא על המגרש. אנו צופים בליגת האלופות, ממתינים שהמשחק ייגמר ואז נחזור חזרה לשכונה ונשחק על האספלט הלוהט, משחק אלים ומקומי, שבו כולם יסיימו פצועים וחבולים. כרגיל, מדינאות ישראלית נדחקת תחת מצביאות והפעלת כוח. ודומה שהסיכוי לתרחיש השלילי גבוה עשרות מונים מזה החיובי.
>>> תמיר הימן הוא אלוף במילואים, ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)