הלחץ הבין-לאומי הגובר על ישראל לסיים את המלחמה הוא קודם כל חדשות מאוד לא טובות לחטופים. בכל פעם שחמאס קיבל את הרושם שהעולם עומד לעצור את הלחימה בעזה או שהאמריקנים עומדים לעצור את נתניהו - הם הקשיחו את עמדותיהם במשא ומתן. צריך לזכור שגם חמאס כל הזמן מקשיח את עמדותיו ומסרב לראות את מצוקת בני עמו, מסרב לקלוט את מצבו הכללי, מתעקש ומתחפר בעמדותיו כמו מהמר בקזינו שכל הזמן מפסיד ובוחר רק להעלות את ההימור.
לכן, הדיווחים על הבקיעים והמחלוקות בין ישראל לארצות הברית ובין ישראל למדינות אירופה משחקים לרעת החטופים, כי חמאס באמת מאמין באופן קבוע שמישהו אחר יעשה בשבילו את העבודה וילחץ על ישראל לסיים את המלחמה. הוא מתבדה שוב ושוב.
אבל כדאי להדגיש: ישראל עדיין לא אתגרה באמת את חמאס. ישראל עדיין לא דורשת מחמאס להיכנס לחדר ולנהל משא ומתן אמיתי על עסקה אחת וכוללת, לפי התנאים הישראליים, שתכלול פרמטרים לסיום המלחמה. הרי ארצות הברית מסכימה איתנו שחמאס לא יכול להישאר כרשות שלטונית ברצועה. כל שיטת הפעימות היא תוצר של חוסר הרצון של ראש הממשלה נתניהו לסיים את הלחימה בשלב זה. שרי הממשלה וגם נתניהו עצמו מדברים במושגים של "להכניע", "להשמיד" - ביטויים מאוד אמורפיים שלא ברור למה הם מכוונים.
כיום גם ישראל צריכה לשאול מה נשאר מחמאס. מרבית ההנהגה שהייתה כאן ב-7 באוקטובר כבר חוסלה. אם מישהו היה רוצה, ניתן היה לשווק זאת כ"תמונת ניצחון" ולומר - חיסלנו את אחרון המנהיגים שנלחמו במנהרות, מוחמד סינוואר, חיסלנו את מרבית הגדודים של חמאס, לוחמיו כבר לא נלחמים בצה"ל אלא רק מבצעים פעולות גרילה ועוד. כלומר, מי שהיה רוצה לשווק שהגענו להישגים יוצאי דופן יכול היה לעשות זאת בנקודת הזמן הזו. זה לא קורה: נתניהו מתחפר בעמדתו ורוצה להמשיך במלחמה.
צריך לשים לב שבהודעה של מדינות אירופה וקנדה נגד ישראל הן מציינות את "ממשלת נתניהו" ולא מדברות על ישראל. הן מבחינות בין ישראל לבין הממשלה של נתניהו.
אם נשפוט לפי הדיון בקבינט, שר החוץ הדגיש ואמר שיש לחץ בין-לאומי בנושא הסיוע ההומניטרי. נתניהו עצמו גם הסביר שאפילו החברים הגדולים והקונגרס אומרים שאי אפשר לסבול הרעבה ברצועת עזה ואת המראות שיוצאים משם. ירון אברהם פרסם אתמול (שני) את מה שנראה כסיבה האמיתית לנושא הסיוע ההומניטרי - שהאמריקנים פשוט לחצו והודיעו שזו התמורה לשחרור עידן אלכסנדר.
יש כאן שתי שאלות. האחת ערכית-מוסרית: האם הקונספט של מצור שמדינת ישראל מיישמת, עם כל ההיסטוריה של העם היהודי, הוא בכלל שיטה לגיטימית? אין ספק שהרעבה איננה כלי מלחמה לגיטימי ואסור שזה באמת יישאר כאפשרות פעולה. ולא רק זאת - השיטה הזו גם אינה חכמה מבחינה טקטית לישראל.
ממשלת ישראל מובילה אותנו כרגע למצב של לחימה עם מצבר ריק מלגיטימציה. ישראל אף פעם לא ניגשה למלחמות ומבצעים בלי קונצנזוס פנימי ובלי לגיטימציה בין-לאומית, אבל כעת היא מוצאת את עצמה בלי קונצנזוס פנימי לגבי מבצע "מרכבות גדעון", ובלי תמיכה בין-לאומית להמשך המלחמה.