אביגדור ליברמן חשף לאחרונה את קיומו של פרויקט סודי שבו ישראל מחמשת לכאורה "מיליציות בעלות קשרים לדאע"ש" ברצועת עזה. בדיקה מעלה שמדובר במיליציה אחת בת כמאה איש מחמולת אבו שבאב ממזרח מרחב רפיח שאיננה קשורה לדאע"ש, אלא כנראה לפת"ח ולמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. פרסומים נוספים רומזים גם על תיאום ותמיכה מצד מדינות ערביות נוספות. ישראל מצדה לא הכחישה את קיומו של הפרויקט, שמהווה פיילוט שעשוי להיות משוכפל גם למקומות אחרים.
הופעתה של מיליציית אבו שבאב המאתגרת את חמאס, שאותו מכנה ראשה, יאסר אבו שבאב, "ארגון טרור" - עשויה להצביע על שינוי בתודעה העזתית. ההפגנות לפני כמה שבועות וההתארגנות של אבו שבאב מצביעות על שבירת מחסום הפחד מחמאס, ועל קבוצה גדלה והולכת של פלסטינים המעריכים שחמאס לא ישוב לשלוט על חייהם. בה בעת, סוגיית החסות על המיליציה מעלה שאלות לגבי המדיניות הישראלית ביחס ל"יום שאחרי", כמו גם באשר לסכנה שבחימוש המיליציה והתבונה שבהסתמכות על גורמי כוח מקומיים.
לקחים מהפעלת כוחות מקומיים
בניגוד לטענות לפיהן ישראל כשלה תמיד בהפעלת כוחות מקומיים, הניסיון הישראלי דווקא מגוון. לעתים הוא כושל, כמו במקרה של "המשמרות הלאומיים של כפרי הדרום" שישראל ניסתה להקים בלבנון ב-1982, ולעתים הוא מוצלח. דוגמה טובה היא צבא דרום לבנון (צד"ל) שהורכב מכוחות מקומיים שפעלו בחסות ישראל מאז שלהי שנות ה-70 עד שנחלשו מול התחזקות אמ"ל וחזבאללה.
הלקח הנלמד גם מהמקרה של צד"ל הוא שהפעלת כוחות מקומיים אפשרית, אך כפתרון זמני בלבד המאפשר לצה"ל להעביר משימות ולצמצם נוכחות בשטח כבוש לטובת בעלי ידע וכוח מקומי. חשוב לזכור שבטווח הבינוני והרחוק אי אפשר לצפות שחמולות ומיליציות מקומיות יצליחו לעמוד מול תנועות המונים חזקות יותר. לכן, הצעות לשלטון חמולות כפתרון קבוע הן מוטעות. הפתרון, כפי שהבינו כל השלטונות באזורנו, מהעות'מאנים והבריטים ועד ישראל והרשות הפלסטינית – הוא שילוב של כוחות מקומיים כאלו תחת הלגיטימציה של מסגרת תנועתית או שלטונית רחבה. השילוב נעשה בדרך כלל ברשויות המקומיות או בתפקידים שמאפשרים להשפעה המקומית של גורמי כוח כאלו לשרת את השלטון.
שילוב של גורמי כוח מקומיים בחסות הרשות הפלסטינית, שטרם נטלה אחריות רשמית על הפיילוט של אבו שבאב, נראה כמהלך שכדאי לנסותו במצבה הנוכחי של המלחמה. הוא נכון פנימית כלפי הפלסטינים, ונכון חיצונית כלפי הזירה הבין-לאומית שרוצה לראות את תחילתו של "יום שאחרי" ומעורבות פלסטינית בו. הודעתו האחרונה של מנהיג המיליציה על גיוס עזתים לתפקידים בכל תחומי המנהל והשלטון מבהירה שאבו שבאב ופטרוניו רואים במיליציה שלו רק יתד ראשונה שעליה יבנו מוסדות ותפקידים אזרחיים כחלופה לשלטון חמאס.
סכנות ההסתמכות על עבריינים ו"היפוך הקנים"
השימוש בחמולות מקומיות מחייב נטילת סיכונים מסוימת. כמו רבות מהחמולות של הרצועה, גם אבו שבאב עסקה בהברחות. מיקומה באזור רפיח סייע לה לנצל את הקשרים חוצי הגבול שלה לסיני, המתבססים על שבט התראבין אליו היא משתייכת. מי שמחפש צדיקים במרחב החמולתי של הרצועה הדורש יכולת הישרדות כוחנית – לא ימצא כנראה גורם כוח שכזה. מנגד, לחמולה נוצר כעת אינטרס, המלווה כאמור בצעדים קונקרטיים, לקחת חלק בשלטון "היום שאחרי" במרחב רפיח. הם עושים את זה בחסות ובתיאום מוצהר עם ישראל והרשות הפלסטינית, וכנראה גם בסיוען של מדינות אחרות.
הסכנה שנשקם של כוחות מקומיים המחומשים בהסכמתנו עלול להיות מופנה כנגדנו, קיימת תמיד. אולם חשוב לזכור שרצועת עזה איננה מרחב סטרילי ומפורז, אלא אזור לחימה רווי נשק ואויב. מי שחושב שניתן יהיה לקדם את סילוקו של חמאס באמצעות אלות ומשרוקיות ובכך להימנע מנטילת סיכונים - פשוט משלה את עצמו. החלופה לשימוש בכוח מקומי יהיו חיילי צה"ל, שהסיכונים להם יהיו חשופים וגדולים בהרבה מזה שבהפעלת כוחות מקומיים.
היתרונות במקרה של עסקת חטופים
אם מיליציות מקומיות ייקחו חלק בייצוב השטח תחת חסות הרשות הפלסטינית, ישראל תדע שגם אם תאלץ לסגת בעסקת חטופים - היא מצמצמת, גם אם לא מסירה לחלוטין, את הסכנה שהוואקום יתמלא מיד על ידי חמאס ומניחי המטענים שלו. לכן, הכוחות המקומיים בחסותה חייבים להיות בעלי יכולת להתמודד צבאית עם חמאס. מבחינה זו צפויות התנגשויות בין מיליציות כאלו לחמאס לאורך כל התהליך ובצדן גם קורבנות. אך ישראל יכולה לסייע לכוחות הללו מבלי שחיילי צה"ל יאלצו לעשות זאת בעצמם בשגרת גרילה מסוכנת. חשובה לא פחות היא השארת השטח בידי נציגי ריבונות פלסטינית לגיטימית שתקשה על חמאס להצדיק השתלטות מחדש שלו. הפרות כאלו יאפשרו גם הן לישראל להפר כל הפסקת אש.
חשיפת הפרויקט המתפתח של אבו שבאב מעלה גם שאלות באשר לכוונות ממשלת ישראל ביחס להתנחלות ברצועת עזה ותמיכתה, לכאורה, בהדרת הרשות הפלסטינית מניהול ענייני הרצועה. התהייה הראשונה היא מדוע רק נתניהו ושר הביטחון כ"ץ אישרו את הפיילוט של אבו שבאב תחת חסות אנשי הרשות הפלסטינית, בעוד ששאר שרי הקבינט לא היו מעורבים בכך. יש להזכיר שכבר לפני למעלה משנה אפשרה ישראל לאנשיו של מאג'ד פרג', ראש המודיעין הכללי של הרשות לפעול ברצועה. אלא שאז נורו הללו לצד כמה ראשי חמולות ששיתפו עמם פעולה על ידי מחבלי חמאס. האירוע הקשה הבהיר שללא הכרעה מוקדמת של חמאס לא ניתן יהיה להחליפו בשלטון אחר.
בשלב הנוכחי, בו חלקים נרחבים ברצועה כבר מטוהרים מנוכחות חמאס מצד אחד, והצורך של האזרחים בסיוע מצד שני – הופך את ההזדמנות להקמתו של ממשל חלופי לרלוונטית. טיפוח גורמי כוח מקומיים היא מדיניות שסיכוניה בצדה והיא עשויה להוביל לתוצאות לא-אחידות, לפי אזור ויכולת שליטה. אך לצד הסיכונים קיימים גם היתרונות המהותיים שפורטו לעיל.
קשה להתעלם בימים אלו מהריטואל הקבוע של ביקורת אוטומטית כלפי כל בחינה של מענים ל"יום שאחרי", מבלי להציע הצעה סבירה אחרת. מוטב שאת האזהרות הללו שמשקפות לעתים קרובות חוסר יצירתיות ופסימיות משתקת – תחליף ההבנה שהמציאות בעזה מחייבת מידה של אומץ ונכונות לניסוי וטעיה.
>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחוקר בכיר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב