נקודה אחת על המזרח התיכון החדש המתהווה לנגד עינינו ומעמדה של ישראל בו, אפשר ללמוד דווקא מאירוע שקרה לפני כמעט חמש שנים, בהסכמי אברהם, עוד נקודת מפנה במזרח התיכון. פגשתי שם כבר בימים שלפני הפסגה בוושינגטון עיתונאים אמירתים שסיפרו לי על האולפן שהם בנו במיוחד לאירוע ועשרות אנשי הצוות שהגיעו. קצת התביישתי להסביר שאצלנו מגיעים לסקר מהארץ בדרך כלל כתב וצלם אחד מכל ערוץ, והשליח לארצות הברית. הפער היה ניכר. שאלתי את אחד הכתבים של אבו דאבי TV אם זה רק כי יש להם פשוט תקציב הרבה יותר גדול משלנו יש. הוא צחק ואמר: "זה גם זה – אבל יש משהו שאתם לא מבינים, אנחנו לא ישראל. אותנו לא מזמינים לפגישות בבית הלבן פעמיים-שלוש בשנה. אצלנו עצם הנוכחות כאן עוד לפני ההסכמים היא אירוע ענק".
והוא צודק. ישראל זכתה למעמד מיוחד בארצות הברית לאורך השנים, תחת שני הממשלים. לפעמים השיח היה הדוק יותר ולפעמים פחות, אבל רמת הגישה – ה-"Access", המצרך היקר ביותר בוושינגטון, הייתה בכמה מידות מעל גודלה היחסי של ישראל בעולם. זה לא הגיע רק כי ישראל היא נקודה אסטרטגית במזרח התיכון שהייתה חשובה במשך שנים לארצות הברית, אלא בהרבה עבודה קשה, שימור היתרון היחסי של ישראל, קשרים אישיים ובעיקר יוזמה וחדשנות ישראלית גם במסדרונות הדיפלומטיים וגם בחזית המודיעין והטכנולוגיה.
אנחנו כרגע בנקודה שבה המקום המיוחד הזה נשחק. נכון, לא נשכחנו מאחור לגמרי ולא איבדנו את מה שיש לנו, אבל לאט לאט ישראל מקבלת מקום אחר בארצות הברית, ואם לא נתעשת הוא עשוי להתגלות בעוד שנים כאחד הפספוסים הגדולים, בצל המלחמה שמתנהלת.
כשהמפרציות הופכות ל"ישראל החדשה"
זה לא רק העיתונאי מהאמירויות שהתרשם מהמעמד שלנו ברחוב פנסילבניה בוושינגטון. כל השכנים שלנו בשכונת המזרח התיכון צפו, למדו וחלקם הבינו בדיוק מה צריך לעשות כדי להיות יותר ישראל מישראל. הרבה שטחים וכסף מנפט זה אחלה, אבל זה לא מספיק. חיזוק הקשרים בוושינגטון, חדשנות והתקרבות למערב הם קריטיים כדי להוכיח שהם יותר מנסיכויות עשירות, וכדי לקבל מקום במרכז הבמה העולמית. תוסיפו לזה נשיא אמריקני שמבין טוב מאוד איך דברים מצטלמים ומעניק לזה חשיבות. ברור איך השטיחים האדומים, עיטורי הזהב, ליווי הגמלים החגיגי והקרנת הפאר והעושר עושים לו את זה מאוד, והוא גאה לקחת גם את ההשקעות הסעודיות והקטאריות לארצות הברית, כחלק מהאג'נדה החדשה שלו.
טראמפ גם הצהיר מעל הבמה שהוא מאס במדיניות הישנה של ארצות הברית, שבה נקטו גם ממשלים דמוקרטים וגם רפובליקניים, של ניסיון לעצב את המזרח התיכון מחדש ולהנחיל ערכים דמוקרטיים ומערביים. הניסוי הזה נכשל, מבחינתו. הוא טען בפני המשתתפים והצהיר שתושבי האזור (המזרח התיכון) הם אלה שיקבעו את גורלם. הוא ממוקד בעסקים והשקעות, והיתר פחות חשוב. הוא לוחץ יד לנשיא סוריה החדש אחמד א-שרע, שהיה מוכר עד לפני כמה חודשים כאל-ג'ולאני מפוסטר של הממשל האמריקני שבו פרס של עשרה מיליון דולר על ראשו של הטרוריסט המבוקש. כעת כבר אין פרס על ראשו, הסנקציות על סוריה הוסרו (בניגוד לבקשת ישראל) וטראמפ אף קרא לו "צעיר ומושך". את ארדואן טראמפ לא מפסיק לשבח, וגם מצהיר שהוא קרוב לעסקה עם אירן - עוד מהלך שישראל כשלה לבלום.
האם לא מתחשבים בישראל בכלל ומעמדה לא קיים? הוא קיים. היא הוזכרה גם בכל נאומיו של הנשיא וחלק ניכר משיחותיו עם המנהיגים הערבים הוקדשו לחשיבות של שילוב ישראל באזור. אבל במקום להוביל ולהיות תנאי, אנחנו נגררים. מגיע לנו יותר מפרס ניחומים. לשם זה צריך ליזום, להבין את הגודל היחסי שלנו ושאיש לא חייב לנו דבר, לשמר את הקשר האינטימי עם ארצות הברית גם לפעמים במחירים לא נוחים, כדי לא להישאר בחוץ.
הדיפלומטיה הישראלית לא מותאמת למציאות החדשה
השינוי שמתחולל בבית הלבן לא מגיע רק מטראמפ, אלא גם למטה מהשטח. חלקים נרחבים מהציבור בארצות הברית מאסו בהתערבות במדינות זרות על חשבון האזרח האמריקני, בטח כשמדובר גם בסיוע כספי. המלחמה באוקראינה שחקה את הסבלנות למימון נרחב של הגנה על הדמוקרטיה, וישראל עם כל מעמדה המיוחד תפגוש יותר ויותר את ההתנגדות הזו גם בהקשר שלנו.
וזה לא רק הציבור בארצות הברית. גם חברות הענק מגיבות ומשנות מדיניות מהר מאוד – את היזמים וענקי הטק שזרמו לסעודיה עם טראמפ, וערכו פסגה על בינה מלאכותית, היה יותר הגיוני עד לא מזמן לראות באירוע כזה דווקא בישראל. נכון, אנחנו לא מדינה שתיתן להם כסף, כי אין לנו, אבל ההון האנושי והחדשנות זה משהו שעדיין ייחודי לישראל, וגם את הערך שלו אסור לשחוק.
יש כאן הזדמנויות נדירות, אבל כעת ישראל נמצאת על המסלול להחמיצן. היא הייתה יכולה להוביל חלק מהמהלכים האחרונים, להיות תנאי הכרחי, לנצל את השינוי סביבנו כדי לקדם הישגים. כעת היא נותרת, בינתיים, מחוץ לתמונה.
היא עדיין יכולה להשתלב בהמשך, כמובן, אבל יהיה מחיר גם למה שכבר הפסדנו, להישגים שיכולנו לקצור. פעם היינו מעולים בניצול הזדמנויות – בארצות הברית, במזרח התיכון ובחיבור שביניהם. כיום אנחנו לא מובילים ואת זה רואים גם השכנים שלנו, ששנים ניסו לערער את העליונות האזורית של ישראל.