ישראל ניצבת על סף התהום. מול סכנה מיידית וברורה לביטחון הלאומי, לעצמאות "שומרי הסף" ובית המשפט, להפרדת הרשויות ולדמוקרטיה ברוח מגילת העצמאות, לסדרי השלטון, לצבא העם, לסולידריות הפנימית, למעמדה הבין-לאומי, לזהותה, לערכיה ולעתידה. מי שהביא אותה אל סף התהום, ומתעקש לדחוף אותה אליו על מנת לחלץ את עצמו מתוצאות מחדליו, מאיבוד השלטון, מחקירת "קטארגייט", מפסק הדין במשפטו ומפסק הדין של ההיסטוריה - הוא העומד בראשה, בנימין נתניהו.
צריך להיות עיוור, משוטה, קרנף או אחוז פחד כדי לא לראות את האמת הברורה הזאת, גם ולמרות שהיא כואבת. נתניהו פועל בשנתיים ורבע האחרונות כאחוז אמוק שירד מן הפסים, לחרב את מה שנבנה בארץ האהובה שלנו ב-140 השנים האחרונות. פרי חלומם, פועלם, זיעתם ודמם של דורות ישראלים.
תחת מסך עשן של ספינים ושידורי תעמולה, דיבורי סרק על ה"יחד" שלנו, על משילות ורפורמות "בהסכמה", על זכויות הרוב ותיקוני עוולות עבר, וכל זאת בחסות מלחמה נמשכת, מתנהל מאמץ שיטתי ורחב היקף להפיכת ישראל לדיקטטורה דה-פקטו. במסגרתה יירמסו, וכבר נרמסים, הרשות המחוקקת והשופטת, יסורסו גורמי אופוזיציה, ירוקנו מתוכנם תפקידי "שומרי הסף" ומובילי השירות הציבורי. "דחלילים מטעם" ימונו במקומם. משטרה שנפלה ושירות חשאי בראשות "נאמן למלך" יבטיחו שלטון משוחרר מביקורת, ממחויבות לחוק ולכיבוד זכויות אזרח. ללא אופוזיציה וללא דין וחשבון לציבור. משטר שבו אדם יחיד וכת הכוח, כסף וכבוד מאחוריו, מגובים פוליטית במגזרים, שחלקם חי על חשבון הציבור מבלי לשאת בנטל, וחלקם קנאים גזעניים, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ויובילו לדיקטטורה אפלה ומושחתת, משיחית ואולטרה לאומנית, נגועה בפאשיזם, חלשה, מבודדת ומצורעת בעולם.
החלטות בג"ץ השבוע העניקו אולי ארכה של מספר שבועות, אך עובדת היסוד היא שאנחנו כפסע מהמעידה אל התהום. במדעי החברה מוכר המושג "טיפינג-פוינט". הוא מתאר תהליך בכיוון שלילי, שמתפתח לאורך זמן וטבע האדם נוטה להדחיק את משמעותו. אומרים לנו: "אל תגזים", "יש עוד זמן", "שום מבצר עוד לא נופל", "זה עדיין לא קורה" או "לנו זה לא יקרה". ואז מרגע מסוים שקשה מאוד לחזותו מראש, נחצית נקודת ה"טיפינג", ולפתע האירועים מהירים ובקצב מתגבר, לצד ההלם והכאוס שהם מחוללים, מסכלים את ניסיון הבלימה, והקריסה הופכת לבלתי נמנעת. אנחנו, למיטב הכרתי, בדיוק על סיפו של רגע כזה.
בהובלת נתניהו, הציבור יגלה את האמת באיחור - ובדרך הקשה
נתניהו חזר מוושינגטון מוכה ומבוזה. ארצות הברית פותחת במשא ומתן ישיר עם איראן. ארדואן, "ידיד טוב" של טראמפ והוא יפתור כל בעיה שתתעורר מולו. בעניין המכסים: "נראה, אתם מקבלים ארבעה מיליארד דולר כל שנה". ייתכן שטראמפ מתחיל להיגמל מקסמו של נתניהו. בעוד פחות מחודש הוא מבקר באזור. טראמפ מצפה לגייס עבור ארצות הברית השקעות בהיקף של כטריליון דולר, מסעודיה והאמירויות. סביר שיחתור להביא להם בביקור את סיום המלחמה בעזה, גם אם פירוש העניין לחץ מסוים על ישראל. לכן, בשלב זה הוא משאיר את העניין לנתניהו, אך רומז שהמלחמה תסתיים בעתיד הקרוב.
באופק זמנים קצר כזה לא ניתן להשיג שום תוצאה אסטרטגית ממשית במלחמה. ספק גדול אם הלחץ הצבאי יניע את חמאס לשחרר חטופים. מנגד, בוודאות גמורה, לחימה בעצימות גבוהה היא גזר דין מוות לחלק בלתי ידוע מאלה החיים עדיין.
זוהי "מלחמת שלום נתניהו". מלחמת שולל שאיננה מונחית על ידי חשיבה אסטרטגית או מדינית, אלא על ידי הצורך הפרטי והפוליטי של נתניהו, להמשיך מלחמה על מנת למנוע התפרקות ממשלתו ועמידתו לחקירה נגדית במשפט ובוועדת חקירה ממלכתית. נתניהו הוזה (בישיבת הממשלה לפני 12 יום) על מיטוט חמאס, שיניח את נשקו, הנהגתו תוגלה, והדרך תיסלל ל"טרנספר מרצון" ולמימוש "תוכנית טראמפ". אלא שלמתבונן ישר ברור שטראמפ כבר איננו מצפה ל"ריביירה" בעזה. הוא במקום אחר לגמרי, ונתניהו יגלה זאת שוב, באיחור ובדרך הקשה.
הדרך הנכונה בה הייתה צועדת ממשלה רציונלית היא החזרת כל החטופים מיד (בעצם עוד לפני 41 הנרצחים האחרונים), גם במחיר הפסקת המלחמה ויציאה לפרימטר (מלחמה, שישראל כריבון תוכל לחדש בעתיד, כשיתגבש צורך לעשות כן). ההמשך המתבקש נובע מההבנה שהדרך היחידה להבטיח שחמאס לעולם לא ישלוט שוב בעזה ולא יוכל לאיים משם על ישראל, היא להחליפו בגוף לגיטימי אחר שיתפוס את מקומו שם. זה אומר: כוח בין-ערבי לתקופת ביניים ארוכה, בגיבוי הליגה הערבית וארצות הברית. מימון סעודי ואמירתי לפרויקט השיקום. ממשלת טכנוקרטים בפיקוח מדינות הסכמי השלום ו"הסכמי אברהם", ובתיאום עם הרשות הפלסטינית. ביורוקרטיה פלסטינית בזיקה לרשות, ובעתיד כוחות ביטחון שייבנו בהשגחת הכוח הבין-ערבי וארצות הברית. הכלל המחייב העיקרי: אף אדם שהיה חלק מהזרוע הצבאית של חמאס על כל מרכיביה, או שהשתתף, אפילו כאזרח, בטבח 7 באוקטובר לא יוכל להיות חבר בממשלה, בביורוקרטיה, או בכוח הביטחון החדש. ישראל תצא מהפרימטר רק בהתקיים כל התנאים ואבני הדרך שיסוכמו במשא ומתן מול המדינות השכנות וארצות הברית.
גם אילו הייתה הצדקה אסטרטגית למלחמה חוזרת בעזה, הרי שבעקבות הכישלון של כל דרך אחרת שנוסתה בעבר, היינו מגיעים שוב אל הפתרון הנזכר לעיל. אז מה הטעם לעשות מלחמה נוספת ומיותרת כדי שיתבהר המובן מאליו?
הניהול האסטרטגי המופקר של המלחמה בעזה, שראשיתו עוד בסירוב השיטתי לדון מראש "ביום שאחרי", לצד חלקו המוביל באירועים שקדמו ל-7 באוקטובר ובמהלכו – הם יסודות האחריות והאשמה הישירות הרובצות לפתחו של נתניהו.
ראש ממשלה ומעליו דגל שחור
אבל התמונה המצטברת חמורה עוד הרבה יותר. נתניהו הכריז מלחמה על ישראל, אבל ישראל תנצח. בריצת האמוק שלו להיחלצות ממצוקתו הוא הפקיר וכעת מקריב את החטופים. הוא פתח במלחמת שולל ששמה הנכון הוא "מלחמת שלום נתניהו". הוא מונע הקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי להימלט מפסיקתה ומאחריותו. הוא מקדם "חוק השתמטות" תוך כדי מלחמה. הוא מתיר את ביזת האוצר, את ביזוי הבג"ץ ואת דריסת "שומרי הסף". נתניהו מורד בחוק, שעל פי הכרעת הבג״ץ, מגולם בהוראותיה של היועמ"שית (כל עוד לא התערב בית המשפט), הוראות שעל פי הבג״ץ מחייבות (!!!) את הרשות המבצעת, שהוא בראשה. זה התבטא רק לאחרונה, בהחזרת בן-גביר למשרד הבט״פ, במינוי "דחליל" לממלא מקום נציב שירות המדינה, בהליכים המשובשים של פיטורי ראש שב"כ, ובהליכים הפסולים להדחת היועמ"שית.
נתניהו פועל בניגוד עניינים מסמר שיער בשורת נושאים רחבה. הוא מועל בתפקידו ובשבועת האמונים שלו ומזהם את יחסי האמון הנדרשים מול שומרי סף, כשהוא יוזם "אובדן אמון" ופיטורי ראש שב"כ, כמענה לחקירת "קטארגייט", אירוע ביטחוני חמור מאין כמותו, שבו אנו למדים כי אותה קטאר, שמימנה את הכנת טבח 7 באוקטובר, חדרה גם אל ה"אקווריום" בלשכת נתניהו בירושלים, ומממנת גם את הקרובים שבעוזריו. כל בר דעת מקווה שלא גם את נתניהו עצמו. או כאשר הוא לוחץ על ראשי שב"כ, כך על פי דבריהם: לפברק חוות דעת "ביטחונית" שתעצור את משפטו, או לטרפד השתתפותו של שר בכיר בישיבות קבינט על רקע ידיעות מפוברקות על שירותו הצבאי לפני עשרות שנים, או להשתמש בכלי שב"כ נגד אזרחים מוחים שאין לגביהם שום טענה ביטחונית. תגידו, אנחנו השתגענו לגמרי? מי מוכן שאדם במצב הנפשי הזה ימשיך לנווט את גורלנו? ומה אמור למנוע מעם מוכשר וחפץ חיים, לעצור את טירוף המערכות הזה בכל דרך אפשרית?
לא איכנס כאן לקופת השרצים שנתניהו נושא על גבו כבר לאורך שלושים שנה, כשיועמ"שים לשעבר, רכי לב או מאותגרי עמוד שדרה, העניקו לו ולמשפחתו הקרובה "הנחות סלב" נדיבות מדי, בלשון המעטה. וגם לא לוועדות החקירה לשרפה בכרמל, לאסון במירון, לנושא הצוללות, שהצביעו על דפוסי פעולה של נתניהו, לעיתים מופקרים ולעיתים פוגעים בביטחון המדינה, המיוחסים לו לכאורה, או באופן חלוט. הפחד שמנסה נתניהו, לעיתים קרובות בהצלחה, לזרוע בלב מתנגדים פוליטיים, שרי ממשלתו והח"כים שלו, חלק מיועציו, עוזריו, חוקריו, ומי ייתן ולא חלילה, תובעיו ושופטיו - מקורו בהתנהלות גלויה לעין של סביבתו ושל "מכונת הרעל" שלו, שנראית שאובה מדרכי הפעולה של פשע מאורגן.
המכלול הזה בשלמותו הופך את נתניהו וממשלתו לבלתי לגיטימיים בעליל. דגל שחור של אי-לגיטימיות מתנוסס מעל מכלול פעולתו של נתניהו בשנתיים ורבע האחרונות כפי שתוארה לעיל. מול הנחרצות, הנחישות וחוסר המעצורים בהם ממשיך נתניהו גם בימים אלה, לצעוד בנתיב ההרס, לצד מניעי הפעולה שהם פוליטיים ואישיים בעליל, בחלק הארי שלהם, אין ברירה לחברה חפצת חיים אלא למצות עד תום את זכותה של דמוקרטיה מתגוננת, לפעול להדחתם של מי שמשתמשים בכלים ובחירויות שהיא מעניקה, על מנת לקעקע ולהרוס אותה מבפנים.
במקרה שלנו התגובה היחידה שבכוחה לסכל את דהירתו של נתניהו אל התהום, כשמעל ראשו מתנוסס הדגל השחור, היא הכרזת נבצרות או מניעות שלו מלהמשיך ולכהן כראש ממשלה. על היועמ"שית האמיצה לדרוש זאת, בהתייעצות עם צוותה ואולי גם עם ראש שב"כ. ומבג"ץ, אנֿי מאמין, מותר לצפות שיביט ללא מורא בפני המציאות הקשה הזאת - ויכריע נכון. כל זה לא יקרה אם לא נדע לצאת במאות אלפינו למרי אזרחי בלתי אלים ורחב היקף שישבית את המדינה, 24/7, מרגע שתעלה היועמ"שית את הדרישה להכריז על נבצרות ועד שהנבצר יפנה את מקומו. זו איננה רק זכותנו. זוהי חובת כל אחד מאיתנו, כאזרחים חפצי חירות. ובמילוי החובה הזאת - ניבחן.
>>> אהוד ברק הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, כיהן גם כשר הביטחון, כשר החוץ וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל