מבטיח מראש, הטור הזה יהיה קצר וענייני: בנוסף לכל המאמצים שנעשים עכשיו לקדם סוף-סוף עסקת חטופים ולהביא לשבירת חמאס - יש דרך אחרת שממשלת ישראל איננה בוחרת משום מה ללכת בה, ולכל הפחות היא ראויה לניסוי. במקום להטיל את יהבינו על משא ומתן עם חבורת המנהיגים המושחתת של חמאס בקטאר, מוטב למצוא דרכים להידבר עם קבוצות הלוחמים המפוזרות של הארגון ברחבי רצועת עזה. הם שמחזיקים בחטופים והם שאוחזים במפתח למתווה לסיום המלחמה.
כל מי שעוקב אחרי מה שמתרחש בחמאס כבר יודע, יש נתק אמיתי בין חבורות המפקדים מן הדרג השני של חמאס ברצועה לבין יושבי המלונות בקטאר. מי שמבקש הוכחה לזה יתכבד לקרוא את דבריו של אחמד יוסף, שהיה אחד מראשי חמאס ברצועה, ואומר בפומבי בפה מלא ש-7 באוקטובר היה משגה נוראי ושצריך לסיים את הלחימה באופן מיידי, לרבות שחרור כל החטופים וכמובן הפסקת אש. יש דוגמאות לא מעטות נוספות לקו המחשבה הזה בסביבתו של הארגון.
לאדון ח'ליל אל-חיה, שהיה סגנו של יחיא סינוואר ומיהר לעזוב את רצועת עזה הרבה לפני המלחמה, כמו לשאר "המנהיגים" של חמאס בדוחא, באיסטנבול, באלג'יר ובקואלה לומפור, אין שום הבנה אמיתית מה המצב ברצועה. כן, יש להם קשר עם שרידי הפיקוד של חמאס בעזה, אבל אלה אנשים שאינם נחשבים בארגון כבעלי סמכות או כושר הכרעה, דוגמת עז-א-דין חדאד, מפקד חטיבת עזה, שהוא כעת מפקד הצבאי הבכיר ביותר ששרד את הסיכולים של עזה.
לפיכך, ייתכן מאוד שהמפתח להתרת הסבך איננו בהכרח בשיחות בקטאר ובקהיר - שבהן יש למצרים ולקטאר אינטרסים משלהן - אלא במאמץ ממוקד להידבר בדרך לא-דרך עם מי שנשארו בשרשרת הפיקוד של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. הם אינם בוטחים זה מכבר בנושאים ונותנים מטעמם בקטאר ובמצרים, הם חוששים שהלחץ של צה"ל רק ילך ויגבר ולא מעטים מהם - זו הערכתי - מחפשים מוצא. כולם זוכרים כיצד הסכים יאסר ערפאת להתפנות עם אלפי לוחמיו מבירות ב-1982 ואחרי זה מטריפולי ב-1983. הם יודעים כולם שיציאה לגלות הייתה תמיד חלק מעסקאות החילופים בין ישראל לארגונים פלסטיניים ובראשם חמאס. ומה שחשוב יותר מכל: הם משתוקקים להפסקת אש! הם אינם רוצים עוד ועוד משא ומתן!
המפתח בסופו של דבר עשוי להימצא במגעים עם המפקדים המקומיים של חמאס בגזרות השונות, שמזמן איבדו אמון ב"מנהיגיהם" בקטאר. על הפרק צריכה להיות הצעה פומבית, ברורה לגמרי, שתמורת החזרת החטופים החיים והחללים יובטח להם מעבר בטוח אל מחוץ לרצועה. זו גם הדרך להביא לסיום המלחמה, משום שעזיבת הדרג הראשון והשני ואולי יותר של אנשי חמאס תסלול את הדרך לכינון משטר חלופי ברצועה, שבו מדינות ערב ובעיקר המפרציות, במימון בין-לאומי ובגיבוי צבאי ישראלי, ייקחו לידיהן את הממשל.
בקצרה: הפתרון לעזה איננו בקהיר ובטח לא בקטאר, אלא בח'אן יונס וברפיח.