אם בני הדור שלי היו צריכים לסכם את מדינת ישראל בתמונה אחת, רובם ודאי היו בוחרים בתצלום שנקרא "הצנחנים בכותל המערבי", של חתן פרס ישראל דוד רובינגר: הם עומדים שם שישה, עייפים ולא מגולחים, אלמוניים במדי קרב וחגורים, מביטים בהתרגשות מעלה כאשר אבני הכותל לצידם, דקות אחרי שחרור העיר העתיקה והר הבית. גם עכשיו, אחרי אין-ספור פעמים שראיתי את התמונה הזו, היא עדיין מעבירה בי צמרמורת של התרגשות. די מדהים לומר, אבל כיום תמונה כזו לא הייתה מתפרסמת – או שהייתה מתפרסמת כאשר הפנים של הצנחנים היו מטושטשות. גם התמונה של יוסי בן חנן עם הקלצ'ניקוב בתעלת סואץ (תמונה שהופיעה על שער מגזין "לייף"!) או זו של חיילי סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, הייתה זוכה לאותו טיפול. לא ממש שמנו לב, אבל במהלך המלחמה נוצר נוהל חדש ומאוד מטריד: חיילי צה"ל לא מצטלמים, ולא נראים בפנים גלויות.
זה כמעט לא יאומן – את טקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, אחד הסמלים של יום העצמאות, צילמו מרחוק, או מהגב, או בטשטוש! 120 חיילים קיבלו אות כבוד, אבל לא ראינו אף אחד מהם. באחד הקטעים בטקס מוקרנת שיחה של הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, עם שלושה חיילים – ד"ר עדי, סמ"ר אביעד וסמ"ר שוהם, אבל לנו נותר רק לנחש כיצד הם נראים.
כבר התרגלנו לראות טייסים מצולמים עם הקסדות שלהם – זה ברור ומובן, ואפילו מוסיף הילה של מסתורין וגבורה לכל תמונה כזו, אבל כאשר צריך להסתיר את זהותם של כל מ"מ שריון או סמל מחלקה בגבעתי, אנחנו נמצאים בבעיה.
העולם השתנה. המלחמה לא מתנהלת רק בשדה הקרב, שבו יש לנו יתרון עצום, אלא גם בשדות אחרים – למשל בדעת הקהל ובמשפט הבין-לאומי, ושם המצב שונה לגמרי. הרשתות החברתיות מאפשרות להפיץ מידע בכל העולם, וכאשר המוסדות הבין-לאומיים, ובראשם בית הדין הבין-לאומי בהאג, מוטים בבירור נגדנו – כל תמונה עלולה להיות מסוכנת. אלו לא רק ראשי המדינה שנמצאים בסכנת מעצר אם יגיעו למדינות מסוימות, אלא גם חיילים וקצינים בדרג נמוך שעלולים להיעצר בעקבות השתתפותם במלחמה. המחשבה שכל חייל שמקיים את חובתו ומשרת בצה"ל מסתכן בכל יציאה שלו מהארץ בהעמדה לדין כמבצע פשעי מלחמה היא בלתי נסבלת, ומשקפת את מעמדנו החדש בעולם.
צריך לומר, צה"ל הוא צבא מלא בבעיות והפרות משמעת של ביטחון שדה, לפחות ברמת החיילים הפשוטים. נסיעה אחת ברכבת ישראל ביום ראשון או חמישי יכולה לספק לכל מאזין סקרן לשיחות שם תמונת מצב של כוחות ויחידות. בוואטסאפ ובטלגרם, אמצעי תקשורת שלא נמצאים בשליטה של ישראל, רצות הודעות שמכילות מידע רגיש כאילו מדובר ברשת פנימית מוצפנת. ומעל הכול, החיילים בעצמם מציפים את הרשתות החברתיות במידע גלוי על סדרי כוחות, מיקומים ושמות. מספיק לסקור את התמונות שהעלו מילואימניקים (בעיקר) מתוך עזה בזמן המלחמה כדי לדעת היכן בדיוק היה הצבא, ואילו יחידות השתתפו שם בקרבות.
מעבר לבעיות ביטחון שדה חמורות, ישנם ארגונים פרו-פלסטינים שמנטרים את כל הפרסומים הללו ומנצלים אותם כדי לנסות לפגוע בחיילי צה"ל בחו"ל. מול המצב הזה החליטו בצה"ל שלא לספק לאותם ארגונים תחמושת, ולמנוע לחלוטין תצלומים שניתן לזהות בהם חיילים.
קשה להפריז בחשיבות העניין הזה – האם חיילי צה"ל יצטלמו מעכשיו רק רעולי פנים (כפי שעלה לשיר מסתערב באותו טקס בבית הנשיא), כאילו הם חלק מארגון גרילה? האם עצם ההשתייכות לצה"ל תהפוך למסוכנת?
בין אם נרצה או שלא נרצה, להסתרה וטשטוש כל כך רחבים של חיילי צה"ל מתלווה תחושה כאילו מדינת ישראל מתביישת במעשיה, כאילו אנחנו יודעים בעצמנו שכל אחד שלובש חאקי הוא מטרה בגלל שהוא נוהג להפר תדיר את הדין הבין-לאומי. זוהי תחושה שאנחנו משדרים פנימה, כלפי החיילים וכלל תושבי המדינה שאמורים לתמוך בהם, וגם החוצה – כאשר חיילים שלנו מופיעים ומצטלמים רעולי פנים כמו הגרועים באויבינו, קצת קשה להבדיל בין שני הצדדים.
גם ההשלכות עלולות להיות קשות מאוד: עד היום חיילים התגייסו לצה"ל מתוך ידיעה שהם אומנם מפקידים את חייהם בידי הארגון, אבל בו-בזמן זוכים למעטפת הגנה בכל תחום, כולל התחום המשפטי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלוח חיילים לקרבות כאשר הם יודעים שעד סוף ימיהם תרחף מעליהם סכנה בכל פעם שהם עוברים את ביקורת הדרכונים בנתב"ג.
זהו קרב שלא מצריך חיילים וקצינים, אלא כזה שצריך לנהל בשדה הדיפלומטי הבין-לאומי. משרד החוץ ומשרד המשפטים עוסקים בנושא הזה, ומנסים לסגור כל פרצה שמתגלה בחומת ההגנה המשפטית – אם זה מטייל ישראלי בברזיל, או קצין בכיר במילואים שמגיע לכנס כלכלי באירלנד.
האם יש פתרון קבוע לבעיה הזו? אני לא יודע, אבל אני מאוד מקווה שהמנהיגים שלנו עושים כל מה שהם יכולים כדי להגיע אליו. הפסד בקרב הזה הוא משהו שישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה.
פעמים רבות אנחנו מדברים על תמונת ניצחון מהמלחמה הזו: הבונקר ההרוס של נסראללה, הגופה של יחיא סינוואר, ההרס באיראן, השחרור של נעה ארגמני או אפילו החזרה של תושבי הגבול לביתם. יכול להיות שתמונת הניצחון הזו אמורה להיות בכלל תמונה אחרת ויומיומית יותר, של לוחמי צה"ל, חיילים פשוטים בפנים גלויות, גאים בפעולותיהם ולא חוששים מדבר, בטח שלא מתצלום.