מותם של ארבעה מחיילינו האמיצים השבוע פותח שוב את פצעי ג'אבליה הארורים, שגבו כבר עשרות מטובי חיילינו בפעולות החוזרות והנשנות במקום הכי נידח עלי אדמות, שלא משפיע על כלום ובוודאי לא מסכן את ביטחון ישראל. בינתיים, רק ההסברים מדוע נדרשת עוד הפעם אותה פעולה מתחלפים, אבל בשטח - אותו דבר. שוב כובשים, שוב מניעים אזרחים, שוב הורסים תשתיות שכבר הרוסות ומפטרלים בין מארבי מטענים וצלפים, מחסלים עוד מחבלים שרק התגייסו, עורפים מפקדים אחרי שחיסלו כבר את שלושת קודמיהם. כך בדיוק נראה דשדוש צבאי במיטבו, פעולות ללא תכלית, ניצול שגוי של צבא שצריך למלא ואקום של היעדר מטרות ותוכנית ברת-השגה. צבא לוחם הינו כמו קפיץ שמשתחרר למטרה. צבא צריך לתקוף, להגן, לתמרן באש ותנועה שמטיל חיתתו ולא להסתובב סביב זנבו כפיל תועה המהלך בשדה מוקשים.
המציאות החדשה של המלחמה הארוכה בתולדותינו מתחילה לערום סביבנו צבר של כישלונות בזה אחר זה. בראש ובראשונה, הכישלון המחפיר להחזיר את כל החטופים, הכישלון להכריע את חמאס וכולל הכישלון להחליף את שלטונו וכישלון ניסיון הטרנספר לעזתים וחלוקת המזון. כל המדיניות העקומה, מזגזגת ומבורברת, כרוכה כולה ברצון המכוון לא לעשות את הדבר ההגיוני הנכון שהינו להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה ולאמץ את היוזמה הערבית שתחליף את שלטון חמאס, אלא להמשיך את המלחמה. מדיניות האלתורים כולה נוחלת כישלון צורב בזה אחר זה.
אך הכישלון לא נעצר בעזה. הכישלון נמשך מול החות'ים שמתמידים להכניס יום יום מיליוני אזרחים למקלטים, הכישלון המדיני שישראל הפכה בארצות העולם לשנואה ודחויה וכמובן הכישלון האזורי.
מדשדשת במלחמה, מחמיצה באיראן
ישראל סיימה את המלחמה האמיתית כמובילה אזורית. בעקבות ההתעקשות להאריך את המלחמה בעזה לאין-סוף והפניית הלחץ בלחימה גוברת בתוך אוכלוסייה, איבדה ישראל את הכבוד וההערכה שנרכשה לה באזור, והאשראי העולמי נמחק והפך לכעס וסלידה. ישראל נהפכה לנטל אזורי שמסכן את יציבותֶ האזור.
הכישלון שמעפיל על הכול הינו מול איראן. נתניהו בונה ספין פופוליסטי שקרי לעיסוק הקדחתני בעזה, כדי למנוע לכאורה את האסון שהיה, למנוע עוד 7 באוקטובר, על אף שאיום כזה כלל לא קיים כעת. בזמן שהוא מתמרן בהריסות עזה, סוגרת ארצות הברית את "הסכם הביניים" המהווה איום קיומי חד-משמעי על ישראל: הסרת הסנקציות והתעצמות איראן הוא איום מספר 1 על ישראל, שבגלל חולשתו הפוליטית של נתניהו מחמיצה את ההזדמנות ההיסטורית למנוע גרעין מאיראן. המחדל הזה הוא כבר עובדה.
תדמית חמאס, שמצליח לשרוד במלחמה מול ישראל כבר כמעט שנתיים, זוכה לתהילה. צה"ל, שהכריע צבאות גדולים תוך ימים בודדים, כושל לנצח "באופן מוחלט" את חמאס, ארגון "כפכפים" בהגדרת נתניהו. להרתעה הישראלית נגרם נזק גדול שרק מתרחב נוכח הברוטליות של ההתקפות, שהופכות ללא לגיטימיות.
ויש גם הישג. ישראל הצליחה לתרגם להישג מדיני חשוב את ההסכם מול לבנון, שאומנם ארצות הברית כפתה אותו עלינו למרות התנגדות ראש הממשלה, ולמרות שנתניהו מנפנף רק בחיסול נסראללה - ההסכם הוא ההישג. חיזבאללה הוכה מכה קשה, אך לא הוכרע. עם זאת, בחסות ההסכם ממשלת לבנון מתחילה לפרק את כוחו ומקנה סיכוי של ממש לשינוי. חמאס, בהשוואה לחיזבאללה, הוכה שוק על ירך פי כמה וכמה יותר, אלא שבעזה אף אחד לא חייב את נתניהו להגיע להסכם מדיני וההישג הצבאי מתמוסס. העובדה שצה"ל, המשוטט בחורבות עזה, נדרש לפגוע בפי ארבע אזרחים כדי להרוג חמאסניק אחד, זה מעיד על ירידה חדה באפקטיביות הפעולה והתרחקות מהשגת המטרות.
נתניהו מתמרן בהריסות עזה
מערכת הכישלונות העולה ומצטברת דוחקת עוד יותר את נתניהו לפינה. הוא דבק בקדחתנות במלחמה, שהפכה לו למגן ודחיקת הקץ מהצורך להודות בכישלון המוחלט. הדרך, בינתיים, רק מקרבת את ההסתבכות המוחלטת.
באומנות השמורה רק לנתניהו, הוא הכניס את הצבא למלכוד עזה. נתניהו הוציא מהמשוואה את האפשרות המדינית לעסקת חטופים והשאיר לרמטכ"ל רק את נתיב הלחימה. נתניהו נעץ מסמר והוריד לו את ראש באופן שספק רב אם הרמטכ"ל יוכל לחלצו.
נזכיר רק שמטרות המלחמה ברובן כבר הושגו. פירוק חמאס הצבאי הושג, חמאס כבר לא באמת שולט בעזה וניתן להציב ממשלה חלופית שם מחר בבוקר. לחמאס אין דרך להתעצם כיום. למעשה, אין שום נושא שאין לו פתרון מעשי כעת שמונע לסיים את המלחמה. אך נתניהו עיצב תודעה חדשה של הכרעת החמאס ב"ניצחון מוחלט", הגדרה מנותקת מהמציאות וחסרת כל תוכן מעשי, שהכניסה למעשה את הצבא למלחמה ללא מוצא. חמור מכך, חולשת חמאס הגיעה לנקודה שכבר שצומח במקומו הג'יהאד וארגונים סלפים קיצוניים נוספים, בדיוק כפי שחיזבאללה צמח אחרי מיגור אש"ף בלבנון. זה נבלה וזה טרפה. תמיכה ישראל בהקמת מליציה חמושה חדשה בעזה מוכיחה שנתניהו לא למד כלום. הוא הקים את חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, ועכשיו הוא מקים דאעש חדש כדי להחליש את חמאס. רק ההצעה הערבית לממשל חלופי מהווה תשובה אמיתית ונכונה לשינוי בעזה. ישראל אפילו לא טרחה להשיב תשובה למצרים על כך. סביר להניח שאף לא אחד מהממשלה אפילו קרא את ההצעה.
בינתיים, צה"ל ברוב תסכול רק מגביר את אגרסיביות ההתקפה. המערכה עברה למלחמה על גב האוכלוסייה ושם הטעות הגדולה. במלחמה כזאת רק חמאס יכול לנצח. ישראל כבר בשבוע הראשון מסתבכת בחלוקה הסיוע, סופגת האשמות באירועי הרג המוני. זו דרך שאי אפשר לצאת טוב ממנה. התדמית הישראלית בקרשים וחמאס רק מתעודד ומתאושש מההסתבכות הישראלית.
הרמטכ"ל ממולכד, והשאלה היא אם ואיך הוא יכול לעצור את זה. ההגדרה של קו עצירה בכיבוש 70% מהשטח, מותיר בידיו קודם כל 100% מהאחריות על האוכלוסייה. חמאס ימשיך לשרוד וזה אף יקל עליו לשלוט באוכלוסייה המרוכזת בשטח הנותר. לצה"ל יהיה קשה לתקוף בשטח עתיר אזרחים. לשליטה ב-70% מעזה נדרש המון כוח שאין, וזה עדיין חושף את צה"ל למטווח מארבים נגדו. ובסוף, קבינט הבובות שאין לו שמץ של מושג במשמעויות של החלטותיו, יכול בדקה של פה אחד להורות להשלים את הכיבוש. יש רק החלטה נדרשת אחת - סיום המלחמה.