השיח על אחדות בתום שנתיים של קרע, הפגנות, חשדנות וטראומה לאומית מתמשכת – הפך למעין מילת קסם חדשה בציבוריות הישראלית. כולנו חפצים בה, אך זו הולכת ומתרחקת. אחדות לא נולדת מרצון טוב או סיסמאות, זרעיה נשתלים הרבה קודם. אלו מתחילים ביכולת של כולנו להבין את האחר, את מי שנמצא בצד השני.
בישראל מהדורת 2025, שנת ה-77 למדינה, אין באמת פער חברתי אחד או שניים. יש הרבה יותר: דתיים וחילונים, ימין ושמאל, מרכז ופריפריה, מסורתיים וליברלים, יהודים וערבים. כשהרבה יותר מדי פעמים כל צד מביט על השני בתור איום, אפילו כסכנה, אחדות הופכת לחלום רחוק. בשיח הציבורי, במקום להקשיב - תוקפים. במקום להביט על הצד השני כאחר שרוצה שיהיה פה טוב - מביטים עליו כאויב. במקום להבין – שונאים. זו לא הדרך לבנות אחדות ומדינה שתגיע לשנת המאה. זו הדרך לכיוון אחד: פירוק מבפנים.
אם אנחנו מעוניינים, באמת ובתמים, להעניק למדינה הזו מתנה ביום העצמאות – לא עוד דגלים, לא עוד סיסמאות – נעניק לה שינוי עומק. נתחיל במקומות הכואבים, נפסיק לפחד, ונתחיל מלהקשיב.
הבנת הזולת אינה חולשה. היא אינה "בגידה", וגם לא כניעה. היא תעוזה אישית ואזרחית. היא לקיחת אחריות. הפילוסוף מרטין בובר אמר כי האדם שמולך חייב להיראות בעיניך כ"אתה" – לא כ"זה". כלומר, לא כאובייקט, לא כטעות שצריך למחוק, אלא כשותף לשיחה. בהיעדר זאת – אין דיאלוג ואין חברה.
את ההוכחה כי זה אפשרי, ראינו בעיניים. לאחר 7 באוקטובר, בשטח, בעוטף עזה, כשאנשים מכל קצוות החברה הישראלית עבדו יחדיו: מתנחלים בנו סוכות לחילונים, חרדים אספו תרומות לקיבוצניקים, שמאלנים חיבקו אנשי מילואים עם כיפה. זה קרה לא בגלל שהסכמנו על הכול, כי אם הבנו אחד את השני. כי הכאב של כולנו היה משותף. כי ראינו בתוך הבור הגדול שנפער, את האדם לפני את הדעה.
עם שוך הלהבות הפיזיות, צאת יום העצמאות ורגע לפני ההתפנות לחדשות של היום שאחרי, אנחנו מגיעים לשאלה האמיתית של השנה ה-78 למדינה: האם אנחנו מסוגלים להבין את מי שמולנו גם ללא שהמלחמה תכריח אותנו? האם ניתן לראות אדם – ולא רק עמדה?
אחדות בלי הבנה היא עטיפה יפה לריקנות, ותו לא. אם נרצה לבנות פה עתיד, נצטרך להתחיל מלהבין. בלי זה – אין לישראל עצמאות אמיתית, ואפילו לא סיכוי. רק סיכון.
>>> אידית דרויאן היא יועצת אסטרטגיה ויועצת תקשורת