בחורף שעבר, לקראת חנוכה תשפ"ד, כולנו שאלנו את עצמנו איך אפשר לשמוח בחג הזה. ההלם מ-7 באוקטובר עוד היה טרי, חיילים נפלו כמעט מדי יום ברצועת עזה, ויותר ממאה חטופים עוד הוחזקו בידי חמאס. במציאות הזו, חג נדמה כמו הדבר הרחוק ביותר ממצב הרוח האישי והלאומי. אחר כך הגיע פורים, והדילמה אם ניתן להתחפש ולרקוד, ואחריו שאר החגים עד לשמחת תורה, שכולם נחגגו תחת הצל הכבד של המלחמה. בכל פעם שהסבנו לשולחן או יצאנו לבית הכנסת או חידשנו בגד, שאלנו את עצמנו כיצד זה ייתכן שאנחנו עדיין במלחמה, והחטופים עדיין בעזה.
והנה, אנחנו כבר במחזור החגים השני מאז אותו יום של שמחת תורה, ומה שנראה כל כך קיצוני ובלתי נתפס, כל כך נורא ולא מתקבל על הדעת, הופך למשהו שלמדנו להתרגל אליו.
סמל תמיר נמרודי נחטף ממפקד התיאום והקישור עזה סמוך למעבר ארז. סרטון החטיפה שלו פורסם ימים ספורים לאחר האירוע, ומאז לא התקבל ממנו כל אות חיים. "אתה מרגיש שאתה צועק והקול שלך כבר נבלע בכל הטירוף במדינה", אמרה לאחרונה אימו של תמיר, והיא צודקת: מבול של חדשות, של פרשות וידיעות, ספינים ופרשנויות – כל אלו אומנם לא מצליחים להשכיח מאיתנו את החטופים, אבל בהחלט מקהים את הדחיפות והחשיבות שלהם בסדר היום הלאומי. היא צודקת, כי בעבור יותר מדי ישראלים היא, ושאר משפחות החטופים שנלחמות על ילדיהם, כבר פחות חשובים. אגב, לאימא הזו קוראים חירות.
בכל שנה אנחנו מצווים לספר ביציאת מצרים, למרות שאנחנו זוכרים את הפסוקים והשמות והמעשים והאותות והמופתים, ואנחנו מכירים את המשמעות הסמלית של כל אירוע, ואת הסיפור המקראי והפרשנות של חז"ל – אנחנו שבים לטקסט ולשירים ולסמלים - וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כך אנחנו שומרים אירוע שהתרחש לפני יותר משלושת אלפים שנה רלוונטי, כך אנחנו הופכים אותו לחלק מהסיפור של כל אחד מאיתנו.
השנה, גם סיפורם של החטופים חייב להיות חלק מאיתנו. לא "החטופים" כאיזו כותרת, עניין מטריד שקצת מעיב על השמחה והנורמליות, אלא הסיפורים והסבל של כל אחד מהם. במחשבות שלנו צריכים להיות אלון אהל, בחור בן 23 ששוכב כבול במנהרה חשוכה, ועלול לאבד את הראייה שלו. ומתן אנגרסט, שריונר שנחטף מהטנק שלו ועבר לינץ' בעזה, ועדיין בחיים גם אחרי הגיהינום שעבר. ונמרוד כהן, עוד שריונר, שעל פי העדויות עובר עינויים קשים, מוחזק בכלוב של בעלי חיים, ונמצא במצב נפשי ירוד.
שנה וחצי של מלחמה שהביאה לרצועת עזה עשרות אלפי הרוגים ונזק בלתי ייאמן. אין כלי שבו צה"ל לא השתמש, אין תמרון שלא נעשה ואין תחמושת שלא נורתה. מהים, מהאוויר, מהיבשה – על ידי טנקים ותותחים, על ידי מטוסים וכטב"מים, בנשקם האישי של חיילי החי"ר ובטילים המתקדמים ביותר. חיסלנו את רוב הצמרת של חמאס שהכינה והוציאה לפועל את הפלישה הרצחנית בשבעה באוקטובר, העברנו מאות אלפי אזרחים מצד אחד של הרצועה לצד השני, השתלטנו על הצירים המרכזיים וחסמנו את הסיוע ההומניטרי. ועדיין, אומרים לנו שרק לחץ צבאי יביא לחזרת החטופים, מידיו של ארגון טרור אכזרי במידה בלתי נתפסת, שעבורו חיי אדם זה לא משהו בעל ערך חשוב.
שלושים חטופים השתחררו בעסקת השבויים האחרונה בין ינואר למרץ, וכל אחד ואחת מהם הביא איתו תזכורת לאלו שבינתיים נשארו מאחור. אנשים שהיו בגיהינום במשך יותר משנה, בוחרים כעת להילחם בעבור החטופים שעדיין שם.
כשאלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי שוחררו בתחילת פברואר, התמונות שלהם טלטלו את כל העולם – זה היה דומה מדי לתמונות שהגיעו מאירופה בשנות הארבעים. העדויות האחרונות מספרות על החייל עידן אלכסנדר שאיבד עשרות אחוזים ממשקל גופו בגלל מחסור חמור במזון. החטופים שחזרו סיפרו על התזונה שלהם: פיתה יבשה אחת ביום - המינימום שמחזיק אותם בחיים. אלי שרעבי הגיבור סיפר שהשרשראות שכבלו אותו היו כל כך הדוקות עד שהן קרעו בבשרו, ובכל זאת הדבר הקשה ביותר, שהוא לא הצליח להתמודד איתו, היה הרעב. צריך להיות ממש עיוור כדי שמצב החטופים היום לא יזכיר לנו בערב פסח את מצבם של בני ישראל תחת האכזריות של הנוגשים המצריים, ואת התפילה הנצחית שלנו לשלום אחינו כל בית ישראל: "מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה".
עבור פדויי השבי הסיוט הזה נגמר, למרות שוודאי השאיר משקעים עצומים וצילק את נפשם לעד, אבל עדיין ישנם אזרחים ישראלים, יהודים שכבר יותר מחמש מאות ימים לא נשמו נשימה אחת של חופש.
בליל הסדר נאכל מצות, ונספר על לחם העוני הצר שאכלו אבותינו בארץ מצרים, על סבלותיהם ועל החירות שאנחנו זכינו לה. קשה להאמין, אבל כשאותם גיבורים בשבי ישאלו את עצמם "מה נשתנה?" לעומת השנה שעברה, התשובה תהיה "מתברר שלא מספיק. בכלל לא מספיק".