חמש פעמים ביקרתי בסוריה במהלך מלחמת האזרחים, ואפתח באחד הדברים הראשונים שמבין כל מי שנכנס אליה. זה יישמע משפט מוזר, אבל חייבים לפתוח בו כדי להבין משהו יסודי על אודות המדינה שאנו מדברים עליה: אין מדינה כזו "סוריה".
היא הייתה פעם. אולי היא תשוב להתקיים. אבל הרבה שנים שהיא כבר אינה קיימת. לא קיימת כיחידה אחת. דמיינו שאתם צופים בסרט על חבורות רחוב שמשתלטות על עיר גדולה ומחלקות את העיר לאזורי שליטה. כל חבורה מקבלת טריטוריה משלה, ויש הבנה שקטה וקשוחה של "כבד את הטריטוריה שלי ואני לא אפגע בטריטוריה שלך". כזו הייתה סוריה עד לפני ארבעה חודשים.
גם בתקופה שבשאר אסד עוד שלט בסוריה, בימים "טובים" הוא שלט בכ-65% משטח המדינה הודות לנוכחות של בני בריתו שם – איראן, חיזבאללה ורוסיה של פוטין. היו טריטוריות של מורדים סונים באזור אידליב, היו טריטוריות עצומות של דאעש, שלאחר תבוסת הארגון הפכו לתאים רדומים, תאים שכעת מתעוררים מחדש.
בדרום היו כיסים, עצמאיים פחות או עצמאיים יותר, של הדרוזים. לכורדים בצפון-מזרח המדינה היו שטחים אדירים של כ-30% מגודלה, שטח בגודל פי שלושה ממדינה ישראל, ולא תמצאו בו דגל אחד של סוריה. רק דגלים כורדיים. בהמשך נכנסה טורקיה ופלשה לכמה מאותם שטחים כורדיים, סיפחה אותם, ומאז היא חולמת ופועלת להשיג דומיננטיות על סוריה כולה.
אם הייתם עומדים בסוריה במקום מסוים ומנסים לגבש דעה על מה זה סוריה, לא בהכרח היה קשר למה שמתרחש קילומטרים ספורים מכם, או לפעמים אפילו במרחק של כמה מאות מטרים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כלובים ברחוב ושפחות מין
התובנה הזו הגיעה באחת הטראומות הגדולות שחוויתי בראשית מלחמת האזרחים. בנובמבר 2012 נכנסתי לסוריה בפעם הראשונה. מורדים סורים שנלחמו נגד אסד הבריחו אותי, מהצד הטורקי של הגבול, לתוך מחוז אידליב. הם כמובן לא ידעו שאני ישראלי, אבל דיברנו על יהודים ועל ישראל, ועל איך שהם לא אוהבים את המשטר בישראל, אבל מעוניינים לדבר עם ישראלים וליצור עתיד חדש. בפנים גלויות הם אמרו למצלמה, "זה כמו אצלנו, בסוריה. המשטר נורא ואיום, אבל רוב האנשים טובים ורוצים שלום. ככה זה גם שם בישראל".
הם דיברו בין היתר על שאיפתם לדמוקרטיה ועל שוויון זכויות לנשים (אגב, אותה קבוצת מורדים – צבא סוריה החופשי – ממשיכה לדבר כך גם כיום), וכשתיעדתי אותם הייתי נרגש מהמחשבה שסוריה שאחרי נפילת אסד תהיה לא פחות מחלום.
מה שלא ידעתי הוא שקילומטרים ספורים משם, באותו מחוז של אידליב, היה באותו זמן חבר שלי. קולגה. עיתונאי אמריקני ושמו ג'יימס פולי. גם אותו היו מי שהבריחו מטורקיה אל תוך מחוז אידליב בסוריה, ארבעה ימים קודם לכן. ואחר כך הוא נעלם. אף אחד לא הבין איפה הוא.
עבר זמן עד שהתברר שהוא נחטף בידי ארגון ג'יהאדיסטי לא מוכר, דאעש. אז גם עלתה לרשת התמונה האיומה ההיא. פולי צולם רוכן על ברכיו בתלבושת כתומה של נידונים למוות. לידו ג'יהאדיסט מנופף בסכין ומסביר את האידיאולוגיה של "המדינה האיסלאמית", של דאעש, מאיים להשמיד את כל הכופרים שבתחומי הח'ליפות החדשה ואז עורף לפולי את הראש.
תחשבו על זה. במקום אחד יש אנשים שמדברים בסימפתיה על יהודים, על ישראלים, על זכויות נשים ועל דמוקרטיה מערבית. ובמרחק של 4–5 ק"מ משם – בטריטוריה של מיליציה אחרת – יש כלובים ברחובות. בתוך הכלובים האלה יש נשים שישמשו שפחות מין לג'יהאדיסטים החדשים של דאעש. אותם ג'יהאדיסטים עוברים ליד הכלובים, קונים ומוכרים את אותן נשים, שורפים בני אדם בעודם בחיים ועורפים ראשים של מי שבעיניהם כופרים. לטריטוריה הזו הגיע פולי. שתי הטריטוריות הן סוריה. אבל מה הקשר?
אנשים מגיעים לכאן כדי לירוק
עד נפילת אסד הקפדתי להיכנס רק לאזורים של המורדים המתונים ושל הכורדים. תמרנתי בסוריה בזהירות כדי שלא להיכנס בטעות לטריטוריה של אסד, כי שם המוח'אבראת, המודיעין המשותף של הסורים, האיראנים וחיזבאללה. הם ידעו מי אני. הכי מחוץ לתחום הייתה כמובן דמשק. היא לא הייתה רק הבירה של סוריה, אלא בירת הציר השיעי, שמחבר את איראן דרך סוריה לחיזבאללה שבדרום לבנון.
ואז, ב-8 בדצמבר 2024, העולם התהפך. אחרי 53 שנות שלטון, אכזרי ופסיכופתי גם במושגים האיומים של המזרח התיכון, נפל משטר אסד. זה אומר שגם הציר השיעי – שהשתרע מאיראן, דרך עיראק וסוריה, עד לחיזבאללה שבדרום לבנון, והיה האיום הכי גדול על ישראל מאז קמנו כמדינה – נפל. כל המוח'אבראת שהיו יכולים לזהות אותי (לא שאני כזה חשוב...) כבר לא היו שם. מבחינתי זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים להיכנס לדמשק.
זה היה הכול ביחד. מפחיד (אולי מישהו בכל זאת יזהה שאני ישראלי), מרגש (זמזמתי לעצמי את השיר "וכשיבוא, יבוא שלום... אז ברכבת ניסע לדמשק" – גם אם זה לא היה עדיין מחובר למציאות) ובעיקר לא ייאמן.
ברחוב פאייז מנסור, אחד הרחובות הראשיים בדמשק, התנשאה השגרירות האיראנית. חזית הקיר שפונה לרחוב מרוקעת באומנות פרסית ואיקונוגרפיה של קדושים שיעים, מימי עלי וחוסין של לפני 1,300 שנה ועד לקאסם סולימאני של 2020.
"לא ייאמן", כי המקום הזה היה אחד המוקדים הכי מאובטחים במזרח התיכון. כאן ניהלה איראן את הציר השיעי. מהשגרירות הזו פיקחו על מעבר אמצעי לחימה מהרפובליקה האיסלאמית דרך סוריה לדרום לבנון של חיזבאללה. מכאן הפעילה איראן סוכנים בסוריה ובלבנון, ובמקרים נדירים גם בישראל. מעבר לאבטחה הכבדה מחוץ לשגרירות, גם בתוך הבניין עצמו היו חדרים שלמים שנעולים ככספות, דלתות סודיות שפותחות צוהר לשרתי מחשבים ומסמכים סופר-דיסקרטיים, ועכשיו... עכשיו הכול פרוץ.
נשענתי על מדף ספרים והוא להפתעתי זז. התברר שזו דלת סודית, והיא הוליכה אותי לחלל שכולו מחשבים ושרתים, דרכונים של פעילים איראנים ואנשי חיזבאללה, מסכות אב"ך ופריטים שהאיראנים לא הצליחו להשמיד לפני שנמלטו מכאן בכל המהירות מפני המורדים שהתקדמו לדמשק.
זה לא שאני היחיד שגילה את כל ה"אוצרות" האלה. כל מי שרוצה נכנס לשגרירות הזו. כל מי שהיו כאן, האיראנים, אנשי חיזבאללה והעלווים מצבא אסד, נטשו והשאירו הכול פרוץ. אזרחים סורים מגיעים הנה כדי לירוק על השגרירות, לנפץ את החלונות שלה, לדרוך על פוסטרים של נסראללה וח'אמנאי ולקלל אותם. חלק מהם פורצים בבכי. הם מגיעים עם תמונות של בני משפחה שלהם שנרצחו או הועלמו בידי המשטר של אסד ובני חסותו האיראנית.
אדונים חדשים הגיעו לסוריה
צריך להבין, מה שאנחנו ספגנו מחיזבאללה ואיראן לא מתקרב כלל להרג, לעינויים ולתופת שהם הנחילו לאזרחים הסונים של סוריה, שמונים יותר מ-70% מהאוכלוסייה. והינה, מה שלא הצליחו המורדים לעשות ב-13 שנה של מלחמת אזרחים, עלה בידם לחולל ב-11 יום בסך הכול.
מה שבין היתר סייע להם הוא שישראל הנחילה מכת מחץ על חיזבאללה ועל הנוכחות האיראנית בלבנון ובסוריה, ובנוסף, עצם זה שוולדימיר פוטין, שגונן על אסד כעשור, עסוק, יותר מאי-פעם, בניסיון לנגוס בעוד שטחים של אוקראינה.
יש סיבות נוספות, אבל עובדה אחת נתקבעה: משטר אסד העלווי-שיעי, ששימש ציר מאיראן לדרום לבנון, ובצורה מסוימת סיפק לאיראנים "גבול" עם מדינת ישראל – נפל. אדונים חדשים הגיעו לסוריה (או לפאזל הזה ששמו סוריה). אבל מי הם בעצם?
הם ג'יהאדיסטים. קוראים להם היאת תחריר א-שאם – הארגון לשחרור השאם. "שאם" הוא הכינוי של "סוריה הגדולה" מימי המאה השביעית לספירה. "סוריה הגדולה" כללה את השטח של מה שהיום נקרא סוריה, לבנון, ירדן וישראל. כלומר, מהבחינה הזו, כבר בעצם השם שלהם יש לכאורה סוג של תביעה טריטוריאלית על ישראל. לכאורה, כי הדברים הרבה יותר מורכבים.
בראש הארגון עומד אחמד א-שרע, שעד לניצחון המורדים נודע בכינויו אל-ג'ולאני, כי שני הוריו נולדו בגולן. אל-ג'ולאני פיקד על אחד הפלגים הדומיננטיים במרד הסורי – ג'בהת א-נוסרה. ובלי להיכנס לתרגום של השם, מדובר באל-קאעידה של סוריה. אגב, לפני שהתקבע בג'בהת א-נוסרה, זגזג אל-ג'ולאני בין הארגונים הג'יהאדיסטיים של אל-קאעידה ודאעש. הוא היה ידיד טוב של אבו בכר אל-בגדאדי, שארה"ב הציעה בזמנו פרס של 10 מיליון דולר למי שייתן קצה חוט שיסייע ללכוד אותו.
את הג'יהאדיסטים האלה כבר פגשתי כמה פעמים במהלך מלחמת האזרחים של סוריה. כמובן התאפשר לי לדבר איתם רק כשהיו נתונים בשבי של הכוחות הכורדיים או מורדים אחרים שאיתם עמדתי בקשר. הם דיברו למצלמה בצורה מפורשת על הרעיון של השבת הח'ליפות האיסלאמית. אחד מהם סיפר שערף 70 ראשים, אחר הדגיש שהוא משתמש בכוונה בסכין קהה, כדי להסב יותר סבל לקורבן.
כשצילמתי את אותם ג'יהאדיסטים חשבתי על פולי ואיך שערפו לו את הראש. השתדלתי אז שלא יראו את זה בצילום, אבל היד שלי רעדה. כי גם כשניצבים מולם פנים אל פנים קשה להאמין שזה אמיתי. אנחנו לא יודעים אם אחמד א-שרע בעצמו ביצע זוועות כאלה, אבל מי שכן עשו אותן בהחלט היו בסביבתו.
האם ג'יהאדיסט יכול להשתנות?
אז מה קורה פה? האם אלה האנשים שתופסים את השלטון בסוריה? סליחה, אבל שוב, זה מורכב יותר. כבר לפני תשע שנים החליט א-שרע לנטוש את דרך הג'יהאד. אפשר לפקפק בזה, ואפשר לתת בו אמון, אבל הוא מצידו התנכר לדאעש ולאל-קאעידה. בימי מלחמת האזרחים הוא ניהל את הטריטוריה של המורדים באידליב ביד קשה אבל לא בשום מאפיינים של ג'יהאד. עד כמה שאפשר, בגיהינום של סוריה, הוא הצליח למשול שם באופן די יעיל. גם בכלכלה.
הוא מאוד כריזמטי ופקודות שלו חלחלו תמיד דרך כל דרגי הפיקוד. ועכשיו הוא השליט של סוריה, ולפחות כלפי חוץ הוא מדבר נורא יפה. כמו כל ג'יהאדיסט אחר, במשך שנים שמו הילך אימים על נוצרים, כורדים, יהודים, עלווים ודרוזים – אבל כעת הוא מחמיא לעצי אשוח של חג המולד, לפיתות של הדרוזים, לפילוסופיה היהודית ולתרבות הכורדית ומבהיר לעולם שזה היופי האמיתי של סוריה – הגיוון הדתי והתרבותי שלה. זה ההפך המוחלט מהאמונה הבסיסית של כל ג'יהאדיסט שרואה בכל מי שאינו כמוהו בדיוק כופר הראוי למוות.
גם כישראלי בסוריה חוויתי תגובות מפתיעות. כמובן לא הזדהיתי כישראלי אלא כנתין של המדינה שהנפיקה את הדרכון הזר שברשותי, אבל דיברתי על יחסי סוריה וישראל עם לוחמים של תחריר א-שאם ולא שמעתי שום משפט נאצה. הרושם שלי היה שזה נוסח שממש הוכתב להם מלמעלה – לא לדבר רעות על ישראל. אולי מתוך כוונה ליצור רושם מרגיע בעולם המערבי ואולי בגלל שהם רוצים להזדהות עם מה שרוב הציבור הסורי מרגיש.
אחרי 13 שנות מלחמת אזרחים ויותר מחצי מיליון הרוגים, אנשים פה רוצים לנסות משהו אחר. משהו חדש. הם לא מאמינים לשום דבר שהטיפו לו בני משפחת אסד, ומשום כך גם מפקפקים ב"רוע" של ישראל שחונכו עליו. בסוריה הזו של אחמד א-שרע גם יצאה הוראה מפורשת שלא להשתמש יותר בצירופים "הישות הציונית" או "הישות הכובשת" אלא רק בצמד המילים "מדינת ישראל".
מבחינה זו, כמי שהיה בסוריה, יש לי כישראלי תחושת פספוס על כך שהתגובה הישראלית היא להשתלט על עוד אדמות סוריות ולא להיענות לשום רמז של פיוס. מובן שאנחנו צריכים להשמיד את ארסנל כלי הלחימה שקיים בסוריה ופוטנציאלית מאיים עלינו, בין שהוא בידי האיראנים ואסד ובין שהוא בידי הג'יהאד הסוני, גם אם מנהיג המדינה מציג עצמו באופן שונה בתכלית ומדבר על כך שישראל אינה אויב. אבל לא לתת אפילו הזדמנות למשהו חדש? משהו שברגעים אלה מאמינים בו רוב הסורים, שמצידם רוצים לראות איך תגיב ישראל בחזרה?
אפשר להבין את התהייה של מי ששואלים, "איך בכלל יכול להיות שג'יהאדיסט ישתנה?" מבחינתם של מרבית האנשים, בטח ישראלים, זה הבל הבלים. בעיניהם אחמד א-שרע הוא "ג'יהאדיסט בחליפה". עמוק בפנים הוא אותו עורף ראשים צמא דם שמנסה להרדים את העולם במילים יפות עד שיקנה אחיזה איתנה במנגנוני הכוח של סוריה ואז ייצא לעוד ג'יהאד.
אני יודע שדעתי האישית לא תהיה מקובלת על רבים, אבל כמו שאני רואה את זה, אחמד א-שרע הוא אדם שיכול להשתנות. כמה סיבות לכך: מרגע שהפך לאיש החזק בסוריה נוהרים אליו מנהיגי קטאר וערב הסעודית עם תועפות של כסף והבטחות לבנייה מחדש של המדינה. גם האירופים ואפילו האמריקנים מחזרים אחריו. בשורה התחתונה, אחמד א-שרע נושם כעת רעיון אחר של חיים.
הוא אדם אינטליגנטי. במהלך 15 השנים האחרונות הוא ראה מה קורה למי שהלכו "ראש בקיר" בדרך הג'יהאד וכיצד התרסקו בעיראק ובלוב. אני מאמין שהוא יכול להשתנות. מה שאני מאמין בו פחות הוא שהחיילים שלו, לפחות חלקם הגדול, יכולים להשתנות גם הם. חלק מהג'יהאדיסטים מסוגלים איכשהו לחיות עם המחמאות לנוצרים והכורדים והדרוזים, אבל חלק ניכר מהם חש שהג'יהאד שהם מאמינים בו בכל נימי נשמתם, ושלמענו נלחמו שנים ארוכות ואיבדו רבים מאחיהם, נמכר כעת בזול ונזרק לפח.
הם רואים את הממשלה החדשה שעליה הכריז א-שרע לפני שבוע. יש בה שר עלווי ויש נוצרי, ויש כורדי ויש דרוזי, ויש גם אישה נוצרייה, שלא תהיה מחויבת לעטות חיג'אב. ואל מול העולם המערבי הדמוקרטי שמריע הם חשים מרומים. משום כך, בשבועות האחרונים ישנם מקרב הלוחמים שפורשים מתחריר א-שאם ומקימים זרועות לחימה עצמאיות בתקווה שיצליחו ליישם את הג'יהאד בדרכים אחרות.
משהו היסטורי מתרחש בסוריה
בשבועות האחרונים אני שומע עליהם מהחברים החדשים שלי בסוריה. עד הנסיעה האחרונה, הסורים שעמדו איתי בקשר היו בעיקר כורדים, מורדים סונים ודרוזים. מטבע הדברים לא הייתי בקשר עם העלווים של אסד, לפחות לא אלה שהיו מזוהים עם משטרו.
כרגע, בעקבות הסרט האחרון שלי מדמשק, והפרסום לטוב ולרע שהוא קיבל בסוריה ובעולם הערבי, אני מקבל לא מעט תגובות ופניות מעלווים, בעיקר נשים, ממחוז לטקיה והסביבה שבה פעלה משפחת אסד. הם מצלמים לי את השכונה שלהם. גוויות של עשרות בני אדם, כולם עלווים שיעים, בעיקר גברים צעירים, אבל גם קשישים, נשים וילדים, מוטלות על המדרכה, בגני משחקים, בפרדסים ובתוך הבתים עצמם.
הטבח הזה, של יותר מ-2,000 נפש בחודש וחצי האחרון, הוא מעשה ידיהם של אותם ג'יהאדיסטים סונים מתחריר א-שאם. לא רק סורים, אלא בעיקר לוחמים זרים שלא אכפת להם כהוא זה מעתידה של סוריה. והקריאה של העלווים והעלוויות שאני מקבל היא "ישראל, בבקשה תעזרו לנו".
אין גבול לתהפוכות שהמזרח התיכון ממשיך לספק לנו. והכול עדיין ממשיך להתרחש. הכי מסוכן בימים אלה הוא לשמוע לפרשן נחרץ או גוף חשיבה אקדמי שמתפתים לקריאה הכנה של כולנו לקבל תשובה – מה יהיה בסוריה? הניסיון של השנים האחרונות הוכיח שאף אחד לא יודע כלום.
תחשבו על זה, שמעתם פרשן או פרשנית שחזו את המהפכות בעולם הערבי? שמעתם על גוף אקדמי שחזה את עליית דאעש ורעיון "הח'ליפות האיסלאמית" יוצא לפועל? הרי דאעש בעצמו לא חזה שיהיה אימתני כמו שהפך להיות. כמו שגם המודיעין הכי טוב בעולם לא צפה את 7 באוקטובר ולא האמין למה שקרה.
משהו היסטורי מתרחש בסוריה. המדינה שהייתה הכי קריטית לציר השיעי שהאיראנים טוו, כדי להגיע מאיראן עד חיזבאללה ולחמש אותו באופן שיסייע להגשים את הרעיון למחוק את ישראל – המדינה הזו כבר לא שלהם. סוריה שונאת את איראן וחיזבאללה לא פחות מאיתנו. יש שם רעיונות חדשים. אפשר לפקפק בכולם. ואפשר לנסות, בפעם הראשונה, לדבר.
