זה קרה זמן קצר לפני 7 באוקטובר. הימים – ימי המהפכה המשפטית. המנהיג העליון באיראן ישב משוכל רגליים באחד המסגדים של טהראן, מוקף המון אדם. במהלך הנאום הזכיר עלי ח'אמנאי את היעד שאימץ כמה שנים לפני כן: 2040. זה תאריך הקסם של תומכי המשטר, מין הצהרת כוונות: התאריך שבו אמורה להיעלם הישות הציונית. השטן הקטן. זה שרק הריסתו תבשר על השלמת המהפכה האיסלאמית, שפרצה ב-1979 ועודנה נמשכת.
אלא שבנאום הזה נוסף משהו: ח'אמנאי התלוצץ ואמר שלנוכח השבר הפנימי בישראל הוא מעריך שטעה בתאריך, ושההתפרקות ככל הנראה תתרחש לפני המועד המתוכנן. הקהל געה בצחוק. העתיד נראה ורוד. הדברים הללו לא נאמרו בחלל ריק. באותם ימים רחוקים שלפני המלחמה נסקה המניה האיראנית, ודימויה של המעצמה האזורית השיעית, שמתיימרת להוביל את העולם המוסלמי, מעולם לא נראה עוצמתי יותר. עד כדי כך שהאויבת הגדולה, ערב הסעודית, מיהרה לחתום על הסכם שלום עימה.
באותם ימים, האיראנים, בהפגנת כוח, הפנו עורף לארצות הברית וחתמו על הסכמים עם שתי האויבות האסטרטגיות הגדולות שלה: הסכם אנרגיה עם סין ל-25 שנה (סין היא הלקוחה העיקרית של הנפט האיראני ומשלשלת לכיס הרפובליקה האיסלאמית יותר מ-50 מיליארד דולר בשנה), ובמקביל הסכם צבאי עם רוסיה (המלחמה באוקראינה הגבירה את התלות של מוסקווה בטהראן, שמצאה עצמה מציידת את הצבא הרוסי בטילים בליסטיים ובעיקר בכטב"מים).
גם האסטרטגיה הגיאו-פוליטית של יצוא המהפכה האיראנית נראתה בשיאה. למרות המערכה שניהלה ישראל נגד איראן ואשר כונתה המב"ם (המערכה שבין המערכות), ההשפעה האיראנית על המזרח התיכון הגיעה לשיאה והפכה לאיום של ממש על הציר הסוני המתון. המיליציות הפרו-איראניות בעיראק הפכו דומיננטיות מאוד, לצד ממשלת בובות שנשלטת בידי טהראן. בסוריה התבססו האיראנים והפכו אותה לחצר האחורית שלהם ולאוטוסטרדה שנועדה לחזק את היהלום שבכתר, הארגון הלא מדינתי החזק בעולם, המפלצת שהצליחו לבנות בלבנון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
השפעתו של חיזבאללה חרגה הרחק מגבולות לבנון. אנשי ארגון הטרור סייעו להתעצמות המיליציות השיעיות בסוריה ובעיראק, הם נשלחו לסייע לחות'ים בתימן וכמובן פעלו גם באיראן עצמה. ובדיוק כמו בעבר הקדם-איסלאמי שלה – פרס, ציוויליזציה עתיקה ומפוארת, הייתה מעצמה אזורית אימפריאליסטית – שלחה גם איראן האיסלאמיסטית זרועות לכל מקום.
עבודה של שנים התפוגגה במהירות
ואז פרצה המלחמה, ובתוך פרק זמן קצר ביותר קרסה האסטרטגיה האיראנית. "חגורת האש" שעמלה עליה איראן במשך שנים ארוכות התפרקה. זה התחיל בחיזבאללה, שספג מכות קשות, איבד את ההנהגה שלו, ולא פחות חשוב – את דימויו המאיים במזרח התיכון. כיום מדובר בתנועה שמנהלת כמעט מלחמת הישרדות על מעמדה בתוך לבנון ואיבדה את השפעתה חוצת הגבולות. מדובר במכה קשה לאיראנים, שייעדו לחיזבאללה את התפקיד החשוב ביותר בהרתעה שלהם כלפי ישראל וכלפי הציר הסוני הנגדי.
באיראן לא הספיקו לעכל את המכה הזו, וכבר ניחתה עליהם מהלומה אחרת – נפילתו של בשאר אל-אסד, בעל הברית הכל כך חשוב שלהם, בישרה על אובדן המאחז האסטרטגי החשוב ביותר של הרפובליקה האיסלאמית מחוץ לגבולותיה. בזמן אמת, ולנוכח איומים שהשמיעה וושינגטון, התברר במהירות שהמיליציות בעיראק כמעט שלא משפיעות על המערכה ולא ממהרות להסתכן בעימות ישיר עם ישראל או ארצות הברית. מכל אלה נותרו החות'ים, היחידים שממשיכים לירות ולאתגר את ישראל וארצות הברית למרות הפגיעות שהם סופגים. אלא שאלו, עם כל הכבוד, יתקשו להגן על איראן בעת צרה.
ומה על בנות הברית החשובות בזירה הפלסטינית? לא צריך להכביר מילים על מצבם של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום. אם בעבר איראן בעצמה השיבה לישראל במב"ם משלה משני עברי הקו הירוק, מציפה את השטחים בכספי טרור (בעיקר באמצעות חמאס בעזה והג'יהאד בגדה) ובנשק מוברח דרך ירדן – הרי שכיום שני הארגונים הללו ביהודה ושומרון מוחלשים מאוד, ובעזה הם מנהלים מלחמת הישרדות. מילולית לגמרי. היכולת של איראן לפגוע בעורף הישראלי באמצעות השלוחים שלה פחתה באופן ניכר.
בשורה התחתונה, איראן התפשטה מנכסיה, המעטפת התומכת קרסה והיא נשארה עירומה ומבודדת. כשישראל הכתה בטהראן בגלוי, לראשונה בהיסטוריה, לא היה כוח חיצוני שאיים עליה. יתרה מזאת, הכישלון המהדהד של האסטרטגיה האיראנית נעוץ בכך שבמקום שהשלוחים של המשטר בטהראן ירחיקו את המלחמה ממנה – הם אלו שהביאו עליה את המלחמה: במקום שאלו ירתיעו את ישראל ויהפכו להיות בשר התותחים במקרה הצורך, מצאה עצמה איראן נשאבת למערכה לא לה, שהחלה בעזה ונמשכה בלבנון, נלחמת את מלחמת הסונים בעזה וסופגת מהלומות שלא ציפתה להן. מדובר בהיפוך של 180 מעלות מהמטרה הראשונית, להימנע מעימות ישיר.
הקלף היחיד שנשאר למשטר
כישלון האסטרטגיה האיראנית ומי שמוביל אותה, כוח קודס של משמרות המהפכה, לא חמק מעיני הצמרת ברפובליקה – וכעת נשמעות קריאות בטהראן לערוך בדק בית אמיתי בארגון הזה, ובכלל, להבין כיצד האסטרטגיה האיראנית, שלא לומר "הקונספציה" קרסה.
ואם הכלי הראשון שנועד להגן על שלטון האייתוללות התרסק, התעצמה השאיפה להשיג את השני. די לפקוח את העיניים לנעשה מסביב ולמצוא את המשותף בין קריסת המשטר הסורי של בשאר אסד לצד זה העיראקי של סדאם חוסין, מהוצאתו להורג של מועמר קדאפי ועד לפלישה הרוסית לאוקראינה: מדינה שמשיגה את הפצצה המיוחלת מבטיחה את שרידות שלטונה. טהראן לא יכולה לברוח מהמסקנה הזאת, אם איננה רוצה למצוא עצמה קורסת תחת איומים מבית ומחוץ.
אלא שבדרך יש כמה בעיות. הנשיא האמריקני נחוש למנוע ממנה להתקדם בתוכנית הגרעין שלה. ספק גדול, אגב, אם דונלד טראמפ יזדרז לקדם את האופציה הצבאית נגד איראן, אבל עיבוי הכלים והמפציצים הכבדים במזרח התיכון נועד לתת כיסוי לצ'ק הזה. וטראמפ, מבחינת האיראנים, הוא סדין אדום. האיש שאחראי למותו של האדם החשוב ביותר ברפובליקה האיסלאמית אחרי ח'אמנאי, כוכב-העל הכריזמטי שייצא את המהפכה במו ידיו, קאסם סולימאני. "האימאם הנעלם" השיעי המודרני של איראן, האיש שהם זקוקים לו כל כך כעת. ולצד האיום האמריקני יש גם זה הישראלי. ספק אם בכוחה של ישראל להשמיד את תוכנית הגרעין לבדה, אבל ללא ספק היא עשויה להכאיב מאוד.
ויש חזית אחרת – אולי החשובה ביותר. במדינה שבה עשרות מיליוני אנשים חשים שהם אזרחים סוג ב', נוסף לאחרונה משבר כלכלי דרמטי שמקורו, בין היתר, ב"בדידות מזהרת" ובעיצומים התלויים כחרב מעל השלטון בטהראן. איראן סובלת ממחסור חריף באנרגיה, מחסור במים, בעיות קשות של זיהום אוויר שמשביתים חדשים לבקרים את החיים בבירה טהראן. שיעור העוני מטפס ליותר מ-80%, ומעל הכול מרחפת האינפלציה הדוהרת של יותר מ-35% בשנה, בשעה שערך הריאל התרסק וצלל לתהומות שלא ידע מעולם.
האזרח האיראני נאנק, המהפכה הזדקנה, ההבטחה שהביאה איתה התרסקה. דור חדש וצעיר מתקשה להזדהות עם אנשי הדת המזוקנים ולמצוא בהם נחמה. השסע הזה מאיים יותר מכול על שלטון האייתוללות במדינה, שמהפכות הן חלק מהותי ב-DNA שלה.
